"בין האונטולוגיה לבין האונקולוגיה מתנדנדים החיים" – על שירת רחל חלפי.
כתבה: דבורה חיץ. הרצאה שניתנה בכנס המחלקתי השנתי לתלמידי מחקר, שנערך בנווה שלום, מטעם אוניברסיטת בן גוריון ומכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אפריל 2007.

השיר "בין" של המשוררת רחל חלפי בנוי כקטלוג מפורט מאוד של מרכיבי-הקיום. הוא מונה סידרה ארוכה של פרטי מציאות, הנעים בין תחומי-חיים שונים ומגוונים: התחום הגופני, על היבטיו הבריאותיים והאסתטיים, התחום הרוחני, הכולל בתוכו את המאגיה, הטלפתיה וההארה, הטבע, האמנות, השירה והספרות, המוסר והיחסים האנושיים, הלאומי והפוליטי, האישי והפרטי, האימהות, הזמן, הזיקנה והמוות, החומר ועוד.
במבט ראשון, נראית הרשימה הארוכה הזאת כגיבוב אקראי, כאוטי מאוד, של מצבי קיום אנושיים. היא מייצגת, לכאורה, את עקרון האנטרופיה, השולט גם בחיים עצמם: את הריבוי שבעולם, את האספקטים השונים שלו, הסותרים לעיתים זה את זה, את המגוון הבלתי-סדיר של התופעות, את העושר המשתנה של הדברים.
ואולם, בחינה ממוקדת יותר של השיר מגלה, כי מה שנראה במבט ראשון כרצף מקרי של פרטים, המופיעים זה אחר זה, מה שמופיע, לכאורה, כאוסף שרירותי ובלתי-מאורגן של מצבים שונים ומשתנים, נתון, למעשה, בתוך סטרוקטורה פואטית אחדותית, הכרחית ומקיפה, המייצגת את עמדתה הייחודית של רחל חלפי, עמדה שהיא אימננטית למכלול יצירתה. ניתן לתאר את העמדה השירית הזאת כ'קוסמוס השירי' שמבקשת רחל חלפי לבנות ביצירתה: קוסמוס – במובן העתיק של 'סדר-העולם'. סדר זה, המתגלה בשיר, פועל בשתי רמות שונות: ברמה האחת הוא מבטא את עצם הווייתו של העולם. ברמה השנייה הוא מהווה סוג של "עיקרון מכונן" (המושג על-פי צבי לוז), המייצג את עצם הווייתה של שירתה של רחל חלפי.
אנסה לתאר את עמדתה הפואטית הייחודית של רחל חלפי, כפי שהיא מתגלמת בשיר "בין". יש לציין, שהדיון בעמדתה הפואטית של המשוררת אינו רלוונטי לשאלה, אם היא עצמה התכוונה לבטא עמדה זו ביצירתה, או אפילו אם היתה מודעת לכך שהיא מבטאת אותה. כלומר, ניתן לדבר על עמדה פואטית מסוימת של משורר, המתממשת ביצירתו ומתגלה לעיתים בדיעבד, ללא קשר לשאלה אם עמדה זו תוכננה מראש או היוותה חלק מן הפואטיקה המוצהרת שלו.
אחד המאפיינים המרכזיים, הבולטים לעין בשיר "בין", הוא, כאמור, העיסוק במגוון נושאים מתחומים שונים והמעברים המהירים בין תחום לתחום, היוצרים רושם של חוסר-אחידות ושל אי-סדר בטקסט. לכך מתווספת גם העובדה, שהשיר בנוי משמונה בתים, השונים זה מזה במספר שורותיהם, דבר המבליט באופן גרפי את הגיוון והריבוי ומדגיש את יסוד השינוי כמרכיב מרכזי ביצירה זו.
ואולם, יחד עם זאת, מופיעות בשיר גם תבניות חוזרות, היוצרות אפקט של סדירות ושל יציבות, והמהוות גורם של קבע ביצירה. כבר בקריאה ראשונית ניתן להבחין בתבנית החוזרת של צמדי-ניגודים: הצחוק והצווחה, החמלה והרכילות, חדוות האימהות והפלק על הטוסיק, הביחד-המחובק והביחד-הבדידות וכולי, שבה מתארגנים הפרטים השונים. תבנית זו מייצגת את תנועת החיים המתמדת בין שני הכוחות המנוגדים של הקיום – הפוזיטיבי והנגטיבי – שכל אחד מהם מהווה פן שונה של אותו עולם. כמו כן, קיימת בשיר חזרה על מבנה תחבירי קבוע ועל מילים הממלאות אותו בוואריאציות קלות: כל הבתים בנויים מרצף אנאפורי של התבנית החוזרת "בין…לבין", כאשר שישה מתוך שמונת בתי השיר מסתיימים בתבנית מילולית חוזרת, דומה אך לא זהה, המייצגת את תנועת החיים: "נעים החיים", נעים – לא – נעים/ החיים האלה", "נעים בתנועת נדנדה/ החיים האלה", "נעים – לא – נעים – נעים – לא – נעים/ החיים – לא – חיים/ האלה […]". מילים חוזרות אלו, על המצלול הכמעט-מונוטוני שלהן ועל כפל המשמעות שהן יוצרות (הן במובן של תנועה והן במובן של נעימות, כלומר – החיים כנעימים וכבלתי-נעימים) הן הציר שסביבו בנוי השיר כולו והגורם המלכד את הריבוי ההטרוגני של הפרטים למכלול אחד. חזרתן של מילים אלו ממקדת את תשומת-ליבו של הקורא אל עמדתה הדו-משמעית של הדוברת כלפי החיים, עמדה המודעת לפרדוכסליות הבסיסית של הקיום. החיים נתפשים כתנועה בין הפכים וניגודים המתקיימים יחד: בין הנעים לבין הלא-נעים, בין האונטולוגיה לבין האונקולוגיה, בין הפיזיולוגי לבין הרוחני, בין הנצחי לבין החולף וכולי. עמדה זו היא עמדה נפשית-מוסרית, המתייחסת אל החיים כאל מכלול שלם. אין זו עמדה חד-ממדית, המתעלמת מן הצד האחד של הקיום ומבליטה את הצד האחר, כי אם עמדה מורכבת, המסוגלת לראייה מקיפה של החיים על ריבוי פניהם, והמייצגת את ההוויה האנושית בשלמותה, כמורכבות המכילה את ה'גם וגם'.
המתח הפואטי המתמיד בין ניגודים המתקיימים יחד הוא מתח עקרוני ביצירתה של רחל חלפי. הוא מבטא את עמדתה הייחודית, הבנויה לא על תפישה קונפליקטואלית של מאבק והפרדה, כי אם על תפישה פרדוכסלית-דיאלקטית, שבה ניתוק הניגודים זה מזה אינו אפשרי, שכן דווקא המתח המקשר ביניהם, ושמכוחו הם מתקיימים, הוא זה היוצר את האחדות ואת האיזון בעולם.
לאור האמור לעיל, ניתן לנמק את הופעתם יחד של המתגוון והחוזר במבנה השיר "בין" בהיותם עיקרון-מארגן מרכזי, המייצג את עמדתה הפואטית של המשוררת. למעשה, לתנועה הדיאלקטית המתקיימת בשיר, בין האספקט המשתנה (מגוון הנושאים והתחומים) לבין האספקט הקבוע (התבניות החוזרות), יש תפקיד כפול: מחד, היא מבליטה את משמעותו של השיר כמייצג את הפרדוכסליות של הממשות, את אופיים הדינאמי של החיים, שיש בהם "התנדנדות" מתמדת בין היבטים שונים, שאינם מבטלים זה את זה, כי אם משלימים זה את זה. מאידך, היא מייצגת את המבנה הפנימי של הטקסט של רחל חלפי, שבו האנטרופיה והסדר פועלים יחד. כלומר, התנועה שבין הקבוע למשתנה, הבאה לביטוי בשיר, מכוונת את תשומת הלב של הקורא הן אל המשמעויות והן אל הצורה בו-זמנית.
הסבר זה, המתחקה אחר היסוד הארגוני, המקשר בין הארכיטקטורה של היצירה לבין עמדתה של המשוררת, יכול להוות, לכאורה, פירוש שלם ומספק להבנת השיר. ואולם, כפי שאבקש להוכיח, רחל חלפי אינה מסתפקת במהלך זה, כי אם עושה בשיר "בין" צעד נוסף בכיוון של מורכבות פואטית מפתיעה. התופעה המעניינת ביותר המתגלה בשיר, היא הפירוק והשבירה הבלתי-פוסקים של כל תבנית מארגנת אחדותית, סדירה וקבועה. כך למשל, החזרה על התבניות התחביריות והלקסליקליות אינה חזרה מדויקת ויציבה, כי אם חזרה המשתנה ומתגוונת בכל פעם מחדש: "נעים החיים", "נעים החיים האלה", "נעים-לא-נעים החיים האלה", "נעים בתנועת נדנדה החיים האלה", מתנדנדים החיים" וכולי. בחינה מקרוב של התבנית החוזרת של צמדי-הניגודים מגלה, כי גם בה מתחוללים שינויים וכי אף היא אינה שומרת על אחידות ועל קביעות לכל אורך הטקסט: הבית השביעי, לדוגמה, חורג מרצף הניגודים העקבי ומייצג מערכת של תופעות שונות, שאינן מתארגנות במסגרת קוטבית או בינארית: "בין שקט הלילה/ לחידת הלילה/ לפחד הלילה/ להרטבת הלילה".
ניתן לומר, כי גם מה שנראה בשיר כאחדותי וכקוהרנטי מתגלה, למעשה, כריבוי בלתי-רציף. רחל חלפי יוצרת בטקסט מסגרות מארגנות, אך מסתבר שהן עצמן גמישות, דינאמיות ושרויות בזרימה מתמדת. אפשר לתאר את הסדר הקיים בטקסט כפרדוכס של סדר החותר תחת עצמו, או 'סדר השולל את עצמו'*. אין זה סדר סטאטי, כי אם סדר הנתון בשינוי מתמיד.
רתיעתה של רחל חלפי מהתקבעות בכל סד של סדר מקבלת ביטוי מעניין במיוחד בסיום השיר, שבו קיים מעבר מהתבוננות במבנה-העולם להתבוננות עצמית, המתמקדת במבנה-המחשבה. המילים "שלי-לא שלי בכלל" משקפות את תהליכי החשיבה של הדוברת ומבטאות את תנודות תודעתה בחתירתה להכרת המציאות. גם כאן מופיעה תבנית מארגנת של ניגודים, אך החיובי ("שלי") מתבטל כבר ברגע התהוותו ומשתנה לניגודו השלילי ("לא-שלי בכלל") או מתגלה כהיבט אחר שלו. מודעותה של הדוברת לאי-היכולת של התודעה להכיר את המציאות במושגים קבועים, יוצרת אפקט של הומור בסיום השיר. רחל חלפי מזכירה לנו, כי שום תבנית חשיבה אינה משקפת את המציאות במלואה, וכי כל ניסיון לקבע דגם מסוים של חשיבה קורס אל מול התנועה הדינאמית המתמדת של החיים.
צירוף הניגודים "שלי – לא שלי בכלל" מבטא את ההבנה, כי הדברים מנוגדים רק לכאורה, וכי, למעשה, הם מייצגים תמונות-הכרה חלקיות, המשקפות צדדים שונים של הקיום. הבנה זו מובילה לתפישה של שוויון-ערך. סיום השיר מבטא עמדה הקרובה במהותה לעמדה הזן-בודהיסטית: כל הגדרה ("נעים-לא נעים", חיים-לא חיים", "שלי-לא שלי") היא חסרת חשיבות, מכיוון שכל דבר עשוי להפוך לניגודו ולכן כל דבר הוא גם דבר אחר, ולמעשה, הכל בעולם הוא אחד. הדוברת מרמזת לכך, שרק התודעה יוצרת את הניגודים ומבחינה בין הדברים על ידי הפרדתם זה מזה, בעוד שבחיים הכל מצוי בתנועה דיאלקטית בלתי-פוסקת.
התפישה של שוויון-ערך בין דברים מנוגדים-לכאורה מנמקת את העירוב הכאוטי הקיים בשיר בין אלמנטים, השונים זה מזה מבחינת מעמדם ההיררכי: המקק, המימוש ההיסטורי, האינסטלטור, הקונצרט, הפלק על הטוסיק, האונקולוגיה ועוד. תפישה זו גם מכוונת את הקורא אל ההבנה, כי הניגוד המופיע בשיר בין הקבוע לבין המשתנה, בין החזרה לבין הגיוון, בין הסדר לבין הכאוס, הוא, למעשה, ניגוד-מדומה. כשם שבתוך הסדר קיימת התהוות מתמדת של אי-סדר, כך גם מה שנראה כאוטי מכיל בתוכו את הסדירות: מן השיר נרמזת בעקיפין ההבנה, כי באופן פרדוכסלי ההשתנות המתמדת, האנטרופיה והכאוס הם מצבי-יסוד קבועים של החיים האנושיים, מצבים שאין ביכולתנו להתחמק מהם ואין באפשרותנו לשנותם.
הימנעותה של רחל חלפי מכל סכמאטיות ניגודית (כאוס מול סדר, מבנה מול התפרקות וכולי) באה לביטוי גם במבנה הפנימי של השיר. ניתן לראות, כי אותו טקסט עצמו מתארגן בו-זמנית על פי שני מבנים שונים, שאינם מבטלים זה את זה: מבנה הנדנדה (ה"בין לבין") והמבנה הקטלוגי (האוסף הרב-גוני של פרטי המציאות). רחל חלפי מודעת לכך, שלא קיים מבנה אחד מוחלט ושלם, שבאמצעותו ניתן לתאר את העולם או להכירו. במקום זאת, היא מציעה לנו את המבט הדינאמי, הפתוח והרב-ממדי, המספק את הביטוי ההולם ביותר לטבעם של החיים. היא מייצגת ביצירתה את התנועה המתמדת בין אפשרויות בלתי-מגבילות, כאחד הגילויים של מבנה העולם ושל מבנה המחשבה עליו.

*ביטוי זה הוא פרפראזה על הביטוי "השיר השולל את עצמו" שטבע יוסף מילמן במאמרו: "השיר השולל את עצמו והרטוריקה של האבסורד בשירה העברית של ימינו". בתוך: 'נקודות מפנה בספרות העברית וזיקתן למגעים עם ספרויות אחרות'. ערכו: זיוה שמיר ואבנר הולצמן. אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 1993.