הסיפור שלי מתחיל בחלום בלהות.
בשנה האחרונה, לא ברור לי מדוע, אני חולם בלילות הרבה חלומות מפחידים. מישהו רוצה לחטוף אותי, אני הולך לאיבוד, ולפעמים אני נופל מצוק גבוה. באותם רגעים אני מרגיש חסר-אונים ומבוהל עד מוות. ואז אני מתעורר בצעקה. אמא שומעת אותי מחדרה הסמוך, היא תמיד מתעוררת מהצעקות שלי, מגיעה אלי לחדר ושואלת, "מה קורה אלכס, שוב חלמת משהו מפחיד?" לפעמים אני עונה בחיוב, אבל בדרך כלל אני אומר, "הכול בסדר, אמא," ומסובב פני אל הקיר. למען האמת, אני קצת מתבייש להודות בפניה שאני מפוחד, כי איזה נער בגילי יודה שהוא מפחד מחלומות? אבל אמא לא מוותרת. היא מתיישבת על ידי ומלטפת את שערי בתנועה מרגיעה, עד שאני חוזר ונרדם. בבוקר, כשאני מתעורר ומנסה להיזכר בחלום שהפחיד אותי כל כך בלילה, באור היום הוא נראה לי אפילו מטופש.
החלום האחרון הזכור לי היה יוצא דופן. חלמתי שאני הולך לכיוון חדרה של דודתי אודט לחפש את בובת המריונטה שלה, פטרושקה, שפעם מאוד אהבתי. אני נכנס אל החדר וניגש אל הארון שבו היא מאחסנת את הבובות שלה. כשאני פותח את דלתו הוא נראה לי גדול, רחב ואפל מכפי שאני זוכר אותו. אני מבחין בבובות המריונטה התלויות על הקולבים, שולח את ידי ומתחיל להסיט את הקולבים בזה אחר זה, לבחון אותן אחת אחרי השנייה. אני מכיר את כולן: את בובת הרקדנית, את האפריקאי השחור והמקורזל, את האיש השמן בעל הפרצוף העגול והאדום, הילדה הכפרית הקטנה עם הצמות הבלונדיות והמטפחת האדומה, הרוכל והדוב, אבל את פטרושקה אני לא מצליח לגלות ביניהן. אני מבוהל, מתחיל למשוך ולגרור בטירוף את המריונטות מתוך הארון ולהשליך אותן לרצפה, בובה אחר בובה, בתקווה שבסופו של דבר פטרושקה יתגלה.
הם הגיעו לאגמון החולה באמצע מרץ, בשלהי נדידת הציפורים. אלפי עגורים כיסו את העמק, מקימים רעש מחריש אוזניים.
"אני רוצה לנדוד איתם, פשוט לעזוב את הכול ולנדוד."
"בלעדיי?" שאל.
"סתום", אמרה וחיבקה אותו חזק, "ברור שבלעדיך."
"ומה עם הילדים?"
"אז זה תלוי. בנדידת הקיץ, כשנודדים לאירופה, הייתי לוקחת אותם, ובחורף הייתי משאירה אותם אצל גלי."
"אצל גלי? למה דווקא גלי?"
"כי אימא שלי הייתה טסה לאוסטרליה, ואתה היית מתאהב באיזו בחורה צעירה עם חזה מתוח, ואין סיכוי שאני אתן לילדים שלי לגדול עם אישה אחרת."
אפילו רעש העגורים לא יכול היה לשקט שהשתרר. "טיפשה, את פשוט טיפשה, ואת תישארי בחיים, אני לא אתן לך לברוח ממני כל כך מהר." אמר והתחרט מיד על דבריו כשנזכר בהמלצתו של בועז הפסיכולוג שלא להפריע לה אם היא מדברת על המוות.
הם טיילו סביב האגם, שנהנה משנה גשומה במיוחד. צמחי הסוּף המצוי שנמצאו לרוב בשולי המים היו שקועים עמוק בתוכם ותנועתם יצרה אדוות קטנות.
היא הסתכלה אל המים וראתה את השתקפותה הקירחת. "תראה, הגלים מנסים לייצר לי שיער." הוא הביט בבבואתו שהתמזגה עם בבואתה. ברווז מבוהל שניסה לברוח ממתקפת העגורים שחה בין צמחי הסוּף.
"את מפחדת?" שאל.
"קצת", אמרה, "לפעמים אני לא מפחדת, ולפעמים אני בחרדה, לא בגלל עקומות ההישרדות המטופשות שמופיעות במחקרים. אני מפחדת מהמחשבה, מה יישאר ממני אחרי שכל זה ייגמר."
"אתה מבין, אם העגורים היו יודעים לאיזה מסע ארוך הם עומדים לצאת, חלקם לא היו יוצאים."
