בדידות. בדידות. ימים ריקים.
אתמול שיר הערש פסק. האם חדלה מלחייך.
ומחר?
הגשרים גבוהים, הנהר רחב. לבבי מוותר.
מחר בדידות.
אתמול בדידות ומחר בדידות.
לבבי ריק. דפיקותיו חדלו.
קרני החמה? שמש?
חלונות–סגור. עיניי–סגור.
מוותר.
בדידות.
דממה.
נרדם.
השיר נכתב כתרגיל בסדנת 'כתיבה יוצרת חיים', בהתייחסות לשירה של לאה גולדברג 'ימים לבנים' כאל מילון יחיד.
לעולם לא תדעי מיהו הגבר הזר שישן לידך,
אבי ילדיך, לכתו איתך במדבר, בדרך לא זרועה.
לעולם לא תביני את היצור העירום היצרי
שמגע אצבעך בעורו החשוף מצית בו אש
שסירובך מדליק בו תהומות של זעם.
לעולם לא תכירי את הנפש הפרועה
את פראות הסער, את רכות הלב
את הדחף שמעורר כל תחת עגלגל, כל זוג שדיים זקופים,
כל דיבור מתחנחן או מבט מצועף.
אישה, מה את יודעת על הגבר הזה הישן במיטתך?
על רגישות הנפש,
על הרגש המאיים להתפרץ בכל שניה,
על מעיין דמעות שופע עם כל שיר ישן.
מי הוא ששוכב כאן לצדך?
יצר קמאי, יצירתיות אין קץ,
חושים מחודדים, גוף רפוי ודרוך כנץ,
ילד חכם,
אשמאי זקן,
את יודעת.
