קטע מתוך הספר: על דרך תמנתה, הוצאת כרמל 2016
האיש היה עוטה חשיבות. יכולת לחוש בה מיד, מהאופן שביטא את המשפטים, מנוסחים כמו נאום, רצופים. לנתב את השיחה לבל תתארך.
הוא אמר, את כל התיאומים הטכניים לעשות עם הקצינה, לא רוצה להיכנס לכל אלה.
רק את המסגרת, אחת לשבוע, שלוש שעות שמתחילות כאן בשער, וכאן מסתיימות (לא יינתנו פתרונות תחבורה).
מן ענייניות שמותחת קו, לסמן מרחק. לא פנים שתוכל לאהוב, וכל הצורה שלו שמכוערת (גם אני לא מלכת יופי).
אחר כך גם הקומה, בזמן שהושיט את היד לפרדה, מתרומם במפתיע מהכורסה ומאחל הצלחה.
איש נמוך, כרסתן, נפוח.
פתיחה שאיך לומר, לא מעודדת. אפילו במילה אכזבה.
השתפר אחר כך בחדרון של עירית. שולחן עץ עירום ושרוט, וגם הכיסאות, שכאילו אספו אחד מכאן אחד משם, ועל הקיר תמונת ענקים שחורים מזנקים לקלוע כדור לתוך הסל.
צחוק ידידותי כשמסבירה שהביאו שי האורחים, קרובי משפחה של אחת הדיירות.
לאות הוקרה, היא מלגלגת.
כך הכינוי שלהן, דיירות.
ובעניין השתייה, קפה או תה, מזהירה שאותו טעם.
ספר-הבלוג עומד לראות אור בהוצאת כרמל
משהו בקשר לכישלון המִלה "קַניון".
האדם שהסיע אותי קרא למרכז הקניות "קֶניון", וכאילו שיבש כך את המלה "קַניון".
אבל כמה מובן הרצון שלו לבחור במלה "קֶניון" [ canyon].
המעבר הארוך שבין שתי שורות החנויות של מרכז הקניות, שמתחתיו תהום המעבר התחתון ומעליו חיוורון התקרה הגבוהה, יכול כך להופיע במחשבותיו כמין דימוי לערוץ הגדול של הטבע.