כמעט סוף החורף עכשיו, ואני אומרת ראיתָ את הסיגליות הפורחות, אבל אתה אומר היא לא הבינה שחלתה, כאילו לא ידעה מה הגוף שלה יכול לעשות, וגם לא חשבה שאיזשהו רופא יוכל לדעת, ואחרי כן, כשיצאה מבית החולים, אמרה שבעיקר הרגשות מצמיחים את המחלות, כאילו אין בעולם יֶדַע אחר.
היא מתה כל כך במהירות בגלל אי ידיעה, אתה אומר.
גם הידיעה לא היתה יכולה להציל אותה, אני אומרת.
אנחנו הולכים עד קצה הגינה, ואני אומרת הרי זאת היתה מחלה ממארת.
מסתורית כמעט כמו מחלות הנפש, אתה אומר, כאילו אתה מעלה את כל המחלות בדרגה. בהיפָגעוּת הגוף, אתה אומר, באי יכולתו של הגוף.
והפחד, אתה אומר, באותו הגוף עצמו.
אבל היופי ההוא, אני אומרת, כאילו היופי העצום שלה היה יכול להחזיק אותה בחיים. היופי מעל כל תכונות הגוף.
קצה הגינה כמו קצה העולם עכשיו, ומה החזיק אותנו, החורפים והקיצים ההם עדיין זורמים בנו, ואני אומרת לך עדיין הם בנו.
והרפואה, עלי לסמוך עליה, אתה אומר. כן, מחקרים מדעיים ותרופות והִתפתחוּת לא נגמרת.
אנחנו חוזרים בַּשביל, גם הבית מֵגֵן עלי, בית בתוך גינה נמשכת עד הקצה, עדיין עם הקרירוּת של החורף, רק בקרירות הזאת פורחות הסיגליות, ואחר כך פרחי האביב ויובש הקיץ.

* נעמי ולך, 'ענן באמצעו של הרכס', הוצאת 'כרמל', ירושלים, 2018

במשך שנים מסתובבת אני ברחבי הארץ ולומדת סוציולוגיה מהכבסים התלויים: בחצרות הבתים, על חבלים, במרפסות, בסורגים ועל גגות. מפנימה את סיפוריהן של המשפחות המתגוררות מאחורי החבלים.
כבסים התלויים לייבוש במרחב הציבורי הם בטוחה לקילוח חיים מחזורי ולהתרחשות דינמית. הם כדגלים מתנופפים בהצהרה: כאן, במקום שבו הם תלויים, נכבשה פסגת השגרה. שגרת החיים. המקום שבו כבסים תלויים לייבוש משרה ביטחון, משקף טוהרה מוסרית וניקיון כפיים, מדיף ניחוח בושם של התחדשות. לעתים, הכביסה היא מחוז הכיסופים והגעגועים.

* 'בשדה כובס – כביסה ישראלית על חבל', כינסה וערכה: ד"ר מירי דבי (קריצלר), הוצאת דבי אופקים, 2018