ערב. הגיעה הביתה. כן, היה זה יום עמוס. עם אור ראשון נסעו לעין-גדי. שהו שם עד הלילה. ועתה היא שוב בבית, ומדבר יהודה דבק באישוניה. פעמים רבות היתה שם, ובכל פעם שרגליה דורכות בנקיקים ומדלגות בין הסלעים, ובכל פעם שהיא עומדת מתחת למפל הקוצף ורסיסי המים מחוללים סביב לה, הוא כבר שם. היא רואה אותו בעיני רוחה, את דוד המלך. קם וניצב מולה, במקום הזה בזמן ההוא. במערה הזאת שמעל לראשה אולי מצא מסתור מפני רודפיו. במים האלה אשר זולגים בין אצבעותיה, הרווה את צימאונו. קרני השמש הנשברות בין הטיפות בשלל צבעי הקשת ליטפו את גופו, כמו את גופה עכשיו, הרוח המנשבת ציננה את זיעתו כמו את שלה ועיניו הביטו, כמו עיניה, אל הים המשתרע עד להרים שמנגד, והוא החזיר להן מבט. דוד מלך ישראל חי וקיים. צעיר, חסון ותלתליו האדמוניים מתבדרים בין צילי ההרים הצחיחים.
עכשיו היא במיטה. בעיניים עצומות למחצה היא מעלעלת בתנ"ך. הופכת את הדפים הדקיקים שעוד מעט ויתפוררו מרוב יושן. חייו של המלך מקופלים בהם, מבחרותו ועד מותו. העלם הצעיר והנועז חזר מן המדבר, ומחפש לעת זקנתו מישהי שתחמם את גופו הדואב והמצומק, ואינו מוצא.
איך השנים חולפות, דוד, היא לוחשת אל המילים המרצדות מול עיניה. בבוקר היתה בעין-גדי בימים הצעירים ההם, ועכשיו, במיטתה, עיניה נחות על הפסוק האחרון… "ויקרבו ימי דוד למות והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו"… והנה, עוד רגע קט "ויאסף אל אבותיו"…
היא נושאת את מבטה מן הספר. מן המראה שעל הקיר ניבטות פניה, והן עטורות שיער שיבה. היא מתכרבלת בשמיכה. צינה יורדת על החדר. עפעפיה נסגרים והמדבר בתוכם. ספר התנ"ך גולש מידיה שהרפו מאחיזתן, נשמט ברכות למטה, שם הוא פוגש ברצפה הקשה, הקרה, ונסגר בדממה.
הייתי תולעת על עץ תות.הכרתי כל עלה וענף, טעמתי את טעמו של פרי גן העדן וידעתי היכן אוכל להעלם מעיני הבריות ולצפות מלמעלה בנעשה בעולמות התחתונים. ידידי, העץ, לא הסגירני, והעולם לא הצליח לעלות על עקבותיי.
קשרי ידידות עמוקים נרקמו ביני ובין העץ עב הגזע ושבע הימים. הרגשתי ששמח תמיד לארח לי חברה ועטף את גופי בענפיו ועלעליו כדי לגונן עלי.
"אתה יודע, תותי", הייתי מספרת לו, "איזו הנאה יש בלהיות רואה ואינה-נראית? כולם מחפשים אותי וליבי עוד רגע יתפוצץ מהתרגשות ומשמחה על כך שאיש לא מעלה בדמיונו את מקום מחבואי. ומדוע מחפשים אותי,תותי?" הוספתי והרגשתי את התעניינותו. "על כך שלא רציתי לחלוק עם שיקו ומוקי את דמי הכיס שלי".
את המעות שקבלתי, הטמנתי באדמה בגומה צמודה לגזע העץ, שכיסיתי אותה באבנים ובאדמה ולאחר מכן גם בענפים. איש לא ראה, ורק תותי ידע והעלים עין. בסיום טקס הקבורה ניערתי את האדמה משולי מכנסיי וטיפסתי על העץ הזקן שלי וממנו אל הגג של חנות מכשירי הכתיבה הקטנה, שעליה נשענו ענפיו. התמקמתי בעמדת תצפית, מתוחה מאוד, והוא, ידידי, הניח על ראשי ענף מלטף והרגיעני.
לימים, גדלתי ופרחתי, עיסוקיי השתנו והעץ כמעט נשכח מליבי. רק לעיתים רחוקות, בעוברי בשכונה, נופפתי לו בידי לשלום לזכר ימים יקרים הנצורים בקרבי, ולבי החסיר פעימה.
משבגרתי, עזבתי את שכונת בקעה ונדדתי למרכז הארץ. אך לפני כמה שנים גמלה החלטה בליבי לחזור ולבקר את העץ תותי,ידידי. לא באתי אליו בידיים ריקות. הבאתי לו פרח, כאות לאהבתי ולתודה שרחשתי לו.
ואולם, כשהגעתי שוב אל החצר האחורית של חנות מכשירי הכתיבה הקטנה, נפער פי בתדהמה ובעיניי נקוו דמעות. מן העץ המפואר שלי לא נותר אלא גדם-גזע שחור ועזוב. חיבקתי את שארית העץ שלי וייבבתי.
"תותי ידידי, חשבתי שתשמח לעטוף אותי שוב בענפיך, לסוכך עלי ולהרגיעני, אך לא! יד רשעה גדעה את כל שנות חייך ופועלך". הרגשתי לחלוחית על זרועי החובקת אותו. מחיתי דמעה והוספתי "אך דבר אחד לא ניתן למחוק ולהעלים! את הזיכרונות שאני נושאת עימי. הם חרוטים על לוח ליבי, כפי שהם חרוטים גם על גדם-גזע לבך".
הנחתי את הפרח למרגלות הגזע ליד גומת הקבורה.
"היה שלום ידיד יקר" לחשתי.
