הסיפור זכה בציון לשבח בתחרות הסיפור הקצר של עמק חפר, יוני 2017
"אתה מפחד?", אני שואלת אותו. הוא מתעייף מהר, נכנע לחום הצהריים, ובערב לשעת השכבה מוקדמת כמו של ילדים, בתוך דמדומי היום שצובעים את השעה באור המתפקע בתכלת רכה, ובארגמן עז. עכשיו הוא כבר שרוע על המיטה האיתנה בחדר השינה הקטן, ממלא אותה קצת פחות, מונח מבלי להיאבק בתוך חולצת טריקו נקייה ומכנסיים קצרים רכים, הגומי העבה שלהם מקיף בזהירות את שארית גופו הגדול המתכלה, כל יום שארית גופו הגדול המתכלה, ואני מתכנסת לצידו, נושמת בשקט, מקשיבה קרוב, עדיין שערו סבוך ומשקפיו על פניו, עדיין מונחים בתכליתם, מבטו נודד ממני, אל האור בקצה המנהרה, זו שאנשים שחזרו ממנה בהפתעה בלתי צפויה סיפרו עליה שבקצֵהַ השני ממתין שדה הפרחים המואר של העולם הבא. ואנחנו לא מדברים במילים נשמעות את הכרוניקה של דרכו הידועה מראש, הצפויה, אליה. "לא", הוא עונה מתוך עננת מחשבות נוגות, הוא מוותר למחשבות נוגות לנשב בתוכו. והן מאפירות את פניו. "אני דואג", הוא אומר. "למה אתה דואג?" אני ממשיכה ללמוד את הזמן השאול שלו, את הזמן השאול שלנו, "אני דואג לילדים", הוא משיב, ואז תורי, ואני משיבה, "אני מבטיחה לך".
הסיפור זכה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר, יוני 2017
היא התיישבה בכבדות על השרפרף העגול ליד השולחן במטבח. אגנה הרחב השתפל מעבר לשפתו, והיא הרגישה כיצד הוא חורץ את חותמו בין ירכיה. היא הייתה כל-כך כבדה, כל-כך עייפה. קרירותו של הקיר בגבה היוותה הקלה מבורכת. באיטיות העלתה את כפות ידיה, שנחו על סינרה בחיקה, והניחה אותן על פני השולחן הצר ששימש אותם, אותה ואת בעלה זכרו לברכה, לארוחת בוקר או לקפה של אחר הצהריים כשירד גשם בחוץ ולא יכלו לשבת במרפסת. עיניה בחנו את כפות ידיה שפרשׂה לפניה. אצבעות כבדות, קצרות, מפרקים נפוחים וציפורניים שכבר מזמן שכחה לטפח. כתמים חומים התפשטו עם הגיל על פני גב כף היד, פעם אמרו לה שאלה כתמי כבד והיא לא ידעה למה, מה הקשר? מאוחר יותר הבינה שאלה כתמים המעידים על הזדקנותה. הוורידים הכחולים השתקפו והודגשו עוד יותר בגלל עורה הלבן והעדין, בייחוד כשהתערבבו עם צבעם של הכתמים. כל יום ספרה אותם, כל יום נוסף עוד כתם. עוד מעט כבר לא יוותר מקום לכתם חדש. כל ידה תהיה חומה כאילו השתזפה שנים בשמש. היא לא אהבה את הכתמים. הם לחשו לה שהשנים הולכות וכלות, רמזו לה כמה הספיקה לשכוח, כמה החמיצה בחייה. היא נטלה את שפופרת קרם הידיים שנחה דרך קבע על השולחן, סובבה את הפקק והתירה נחש לבן שהיה כלוא בתוכה. שפשפה את שתי כפות ידיה ומרחה את הקרם שווה בשווה על שתיהן. באיטיות עיסתה כל אצבע וכל פרק, בייחוד הפרקים הנפוחים והכואבים, ושוב החליקה את הכפות זו על זו, זו סביב זו, כרכה והרפתה ושוב כרכה, עד שנספג כל הקרם.
