השמיים מתקדרים
ואני מכוסה עננים. רוח לוחשת סערה
ומעטים העבים המבשרים שחרית.
ושבה
ובאה השמש ומפציעה
מחשבה
שמחממת את הלב
ולובשת עוד סוודר כדי לחרוט על גופי
שוב ושוב
את אותה קרן שמש.
וסופה שוככת
ונרגעת
ומחר יום בהיר שייטיב
בין שמיים לארץ,
יבדיל
בין גשם לטל.
וכמעט שאין רגעים של אור,
ובאמריקה, יש שלגים
ואיך חיים שם כל האנשים?
עם אותו הסוודר
שעשוי צמר-שמש
אני סוגרת את החלון
ומחליטה בין רגע
"יהי אור".
"עינב שמש"
"אבשלום שוורץ"
"פואד גבארין"
"סווטלנה וירצ'בסקי"
פתקים עם שמות
על קופסאות הליקוט בבית המרקחת.
לכל שם, סם המרפא שלו,
תרופת שווא לייסוריו המתמשכים.