הלב שלי, הרבה פעמים, הוא כמו המכולת של איציק, עם דלת שפתוחה כל היום על אוטומט, מי שצריך משהו, נכנס, לוקח ורושם בלי לשלם, גם איציק לפעמים נעלם למחסן שלו ומשאיר את המכולת עם כל האנשים בפנים, ככה גם אצלי, שייקחו מה שהם צריכים, כאילו זה מקום ציבורי, אבל איציק סוגר לפחות בלילה, ואצלי, אצלי פתוח כל הזמן, איך שהנכדים שלי אומרים, עשרים וארבע/שבע, אבל לפעמים, במיוחד כשאני כועסת, אני נעלמת ומתחבאת, כאילו יש לי חדר קטן בתוך הלב, שאני נכנסת אליו וסוגרת כמעט הכל, משאירה חלון קטן, ומסתכלת מבפנים על מה שקורה בחוץ, כמו השומרים האלה בחניונים, יושבים בחדר הקטן שלהם, פותחים את השער ונותנים לאנשים להיכנס, יושבים שם לבד ולא מדברים עם אף אחד, ככה גם אני, ממשיכה לעשות מה שצריך, ואף אחד לא שם לב שסגור, זה רק אני יודעת, ככה אני מתחבאת עד שעובר לי הכעס, לא יודעת לכעוס ולהשאיר אצלי פתוח.