יש לי המון זמן, אני חושבת לעצמי כשאני נכנסת באיטיות למכונית. מתיישבת, חוגרת את החגורה, מתניעה ואומרת לעצמי:
"מיכל הדלק מלא. אוכל להספיק להגיע למסעדה האהובה עלי ולאכול משהו לפני הפגישה״.
אני מאותתת, מסתכלת במראה וכל מה שאני רואה ,הם רק אורות של מכוניות. לרגע, כאילו השתתק העולם ונעמד דום.
בתוך השקט הכפוי, הנחתי את ראשי על המשענת ולרגע קט עצמתי את עיניי.
אי שם התחלף הרמזור לירוק וטור האורות התחיל לנוע. מצאתי רווח בין המכוניות והשתלבתי במהירות.
נוסעת עם כולם, פונה שמאלה, פונה ימינה, ממשיכה ישר. העיקר לעמוד בקצב ולא לטעות בדרך.
״הגעת ליעד״, אומר לי הוויז ואני, ממושמעת, מתחילה לחפש חניה.
כמעט מרגישה את טעם המרק שאזמין עוד מעט.
בזוית העין אני קולטת מכונית מוארת מבפנים ואיש יושב ליד ההגה.
אני פותחת את החלון ״סליחה אדוני אתה במקרה יוצא״? אני שואלת בחיוך מלא תקווה. ״לא, מצטער״ הוא עונה.
ממשיכה לנסוע. מרחוק אני רואה איתות של מכונית יוצאת. אני מגבירה מהירות אבל מהפינה הימנית מכונית קטנה ואדומה נכנסת בזריזות לחניה.
״זה הזמן להתפלל״ אני חושבת.
בצד שמאל – חניה רק לתושבי תל אביב, ודווקא בצד הזה אני מגלה מקומות ריקים מנצנצים בכחול לבן. בצד ימין, הצד האפשרי, מכונית נושקת למכונית.
נוסעת לאט, מביטה לצדדים, כמו ציידת מחכה לאיתות המבשר חניה. מאחורי צפצופים עצבניים שמשדרים לי ״נו זוזי כבר״. אני זזה.
כבר פעמיים עברתי באותם הרחובות. מתחילה את הסיבוב השלישי. ואז, כשאני כבר כמעט מאבדת את האמונה, הוא מתגלה. המקום הפנוי.
אחרי תמרונים וסיבובי הגה רבים אני מכבה את המנוע. מסתכלת בשעון ורואה שהמרק הפך לכוס קפה בספל מנייר.
״סליחה גברת, את במקרה יוצאת״ נשמע קול משמאלי. ״לא, ממש לא״ אני עונה. נראה לי שלא אזוז מפה לפחות שבוע, אני חושבת ויוצאת מהמכונית.
שולחן אובאלי נפתח מעץ מהגוני,
שישה כסאות הזקוקים לשיפוץ וריפוד,
מזנון עם ויטרינה בריח מרציפן,
בתוכו תחתיות וספלים לקפה מבולגריה,
כוסות קטנות לליקר,
ארון ספריה, אף הוא מעץ מהגוני,
עוד שולחן אובאלי קטן,
ושעון מחוגים מקולקל שבסיסו עץ,
מצאו להם בית חדש,
הבית שלי .
