הזמן דוחק. היא מזדרזת. תכניתה ללחוץ את יד האלמנה ולחמוק לפני שהכל יתחיל תלויה על בלימה אך כף יד נחושה, מחורצת, מעכבת אותה. היא נעצרת, מפשפשת בתיק, חובשת את הכובע שדחפה לשם בבוקר, כשנזכרה שנשים נשואות אמורות לכסות ראש בבתי קברות, ואחרי הושטת מטבע מחישה עוד את צעדיה, אך רוח נגדית מאובקת של עונת מעבר מקימה מהומה: מניפה שולי שמלת אישה, מלהטטת שקית ניילון באוויר העכור ומעיפה את כובעה מראשה. היא נאלצת שוב לבלום. מביטה לאחור. הספיק להתגלגל רחוק למדי. עכשיו הוא בין רגליו של גבר שרוכן להרים אותו ומביט סביב. היא חוזרת על עקבותיה. הוא מגיש אותו, ובורח לו חיוך. תיכף יגער בעצמו פנימה: בית קברות אינו מקום לחיוכים. מי יודע מה מביא אותה לכאן, שלא לדבר על ה"כמו בסרטים" האידיוטי שפלט, אך גם היא חייכה לפני שהמשיכה ונטמעה בין האנשים.
מאוחר יותר יבחין בה שוב. פרושה במקצת מהקהל המתעגל סביב הקבר הטרי. רוב הזמן בני אדם ושינויי התנוחות שלהם מסתירים אותה, אך כשאל מלא רחמים מרעיד לבבות היא נגלית לפתע, נושאת ראשה אל השמיים שכתמים כחולים החלו נפערים בהם.
לו יכולתי לחיות את חיי מחדש
הייתי טומנת פתקים קטנים
בארון הכחול הישן בחדר ילדותי בבית הורי.
"ליתי קטנה", הייתי כותבת בם,
"הכל יהיה בסדר, את בדרך.
את אהובה מאוד כפי שאת
ויקרה ללב העולם.
זכרי זאת ליתי" הייתי כך כותבת,
"בין אם יאמרו לך אחרת
ובין אם לא לא יאמרו לך כלל.
זכרי זאת בלבך
פתחי אותו לרווחה
ולמדי זאת אחרים".
