הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות הוא ריח השתן על גופי. בערב, לפני השינה, אני מחפש את הדרך ללילה אחד יבש, לילה שבו אישן כמו ילדים אחרים, שחשבתי שהם כולם די מאושרים, ועכשיו אני כבר בן 8 ואני מרטיב בלילה. בבוקר, בהשכמה הזו, שוב להרגיש בתוך שלולית של שתן, כשאני מרים קצת את השמיכה וענן חריף של אמוניה תוקף אותי, והיום אני חושב על הילד שהייתי, איזו אכזבה, בוקר אחרי בוקר, כאילו אני – הנפש העדינה – עדיין לא בשל מספיק לצאת עם הגוף הזה לעולם, וצריך לקחת את הגוף לבית הספר, וזה חורף. אני מקפל את השמיכה והיא כבדה יותר משמיכה יבשה, יחד עם הסדין שמורם, והכתם הענק על המיטה, כתם שאני עשיתי. ואני דוחף את כל החבילה הזו מתחת למיטה, אולי אצליח הבוקר לחמוק מאמא שתראה שעשיתי שוב אבל לא תגיב יותר מדי, היא לא תיקח אותי לטיפול, ולא תדבר אתי על זה, היא רק תסנן פעם אחת משהו שנשמע כמו פחד.
ואז אני נכנס למקלחת בבוקר ואין מים חמים ואני שוטף במים הקרים רק את אזור המפשעה, אוחז בשפופרת, מכוון לחלציים, מצטמרר מקור, ואני יוצא עטוף לבית הספר, ואם זה יום שלא שטפתי את הגוף, אני נשאר כל היום עטוף במעיל כדי שהריח לא ינדוף ממני, ואני יושב בכיתה בימים כאלה, ואני מריח את עצמי כל הזמן. וכשאני חוזר מבית הספר אל הבית, אמא בעבודה, כרגיל, היא תחזור רק לפנות ערב, ואנחנו, הילדים, כל אחד בעולמו.
על הגז יש סיר לחימום, פעם פסטה, פעם אורז, פעם פירה, ואני מחמם את האוכל כדי להתחמם ולנסות לחמם עם הלהבה הקטנה את הבית. יש לנו תנור נפט, אבל אותו רק אמא מדליקה וזה יהיה רק בערב.
מכל האמת שידעתי
הבנתי
כמה מעט ידעתי
מכל הכאב שחוויתי
הרגשתי
חסרת אונים מול השתיקה
מכל החיבוקים שקיבלתי
ידעתי שאהבה אמיתית
היא זו שמוכיחה שהיא קיימת
מכל המאמצים שעשיתי
ידעתי שרב הנסתר על הגלוי
ושכוחותיי מוגבלים
מכל האהבה שרציתי
חיבקתי את זו שנשארה קרובה
והצבתי גדר בפני זו שהלכה
מכל המעט שאני יודעת על החיים
הבנתי שמעל לכל
אני צריכה לשמור על עצמי