שיסתדר הבית מעצמו
והתבשיל- לבד יתן ריחו
שהכביסה תתכבס לה בנחת
ובעצמה תתנקה לה הצלחת
שהרצפה תריח ותבריק
ובביתנו לעולם לא יהיה ריק.
געגועים הם בית שכורסם על ידי הזמן.
בית שלא שופץ ולא נשמר, בית שדייריו לא אוהבים אותו והוא נגמר.
געגועים הם עובש שמכסה את המדרגות, צמחים שגדלים ללא ביקורת וללא כיוון.
געגועים הם מילים שרוצים לומר אך שכחו את תרגומן.
געגועים לא מדברים, כי אין להם קול, הם גם לא בוכים כי אין כבר על מה.
הם פנטומים שמנסים לחיות במקום שבו אין להם כבר קיום.
געגועים הם ערפילים, טיפות גשם, קולות של צפרדעים.
לקחתי את כל הגעגועים והכנסתי אותם למזוודה, ונסעתי איתם בחזרה לארצי החדשה.
"אני צריך שתי קילו מוּשְטִים ", אמר האיש בטלפון. "טעות במספר", אמרתי. "מה, זה לא שיווק דגים צפון?" התעקש האיש. "לא, ממש לא". ניתקתי. לאחר כדקה צלצל שוב הטלפון. "זה שיווק דגים צפון?" שאל שוב . "אדוני", עניתי בסבלנות, "יש לך טעות, זה בית פרטי". "אבל זה המספר שמופיע בעיתון", הוא לא וויתר. "אז יש בעיתון טעות". התחלתי לאבד את סבלנותי. היה זה בוקר יום שישי והיו לי תכניות שאינן כוללות שיווק דגים. הטלפון המשיך לצלצל. "יש לך בּוּרִים? איזה כמה חתיכות?" "באיזה עיתון מופיע מספר הטלפון הזה?" התרגזתי. הוא השיב לי. פתחתי את העיתון ובדקתי במוסף האזורי. מודעה מאירת עיניים הופיעה בעמוד הראשון. 'שיווק דגים צפון, דגים טריים מהכנרת. בלילה עוד שחו במים'. מספר הטלפון שלי הופיע בתחתית המודעה. הטלפון צלצל שוב ושוב. התשובות שלי נעשו פחות ופחות סבלניות. החלטתי להתקשר לעיתון. ביקשתי את עורך המוסף האזורי. "הוא איננו", היתה תשובת המזכירה, לועסת בקולניות מסטיק אל תוך השפופרת. "זה דחוף", אמרתי לה. "הכנסתם בטעות את מספר הטלפון שלי למודעה ומהבוקר לא נותנים לי מנוח". "אני אתן לך את השיווק", לעסה אל תוך אזני. "אני ממש בדרך החוצה", אמר לי איש השיווק, "מה הבעיה?" הסברתי לו בסבלנות. "אה כן", אמר, "זאת מודעה חדשה וזה המספר שהוא נתן". "אפשר לדבר אתו?" שאלתי. "תתקשר למספר שמופיע במודעה", אמר. "אבל זה מספר הטלפון שלי", צעקתי. "אל תצעק עלי, זה מה שיש לי", פסק, "אבל אנסה לברר ואחזור אליך". וסגר. חיכיתי בתקווה לצלצול וכשזה הגיע, הרמתי בשמחה את השפופרת. "אני צריכה שלושה קרפיונים, אבל שיהיו שמנים". ניתקתי את הטלפון למשך סוף השבוע. במשך השבוע שלאחר מכן, הטלפון דמם. קיוויתי שבסוף השבוע תהיה מודעה חדשה ותינתן לי מנוחה סוף סוף. ביום שישי בבוקר חטפתי את העיתון ופתחתי את המוסף. מספר הטלפון שלי התנוסס שם קבל עם ועולם. חשתי עירום עד מתחת לעורי. התקשרתי לעיתון וביקשתי מהלועסת את השיווק. "הוא הלך". היה לה כנראה מסטיק חדש ומתוגבר. "תוכלי לתת לי את מספר הנייד שלו?" התחננתי. "חיי שוב לא יהיו חיים בכל סוף השבוע". היא נתרצתה.
"אה, כן אתה", הוא זכר אותי. "ההוא לא חזר אלי, ורק שלח פקס שבו ביקש להמשיך לפרסם את המודעה". "אבל איזה עסקים הוא עושה אם מספר הטלפון לא נכון?" קולי צרם באזני. "כנראה בפרסומים אחרים מופיע המספר הנכון" נידב איש השיווק מניסיונו העשיר. גרוני כבר לא נשמע לי. ניתקתי שוב את הטלפון למשך סוף השבוע. במוצאי שבת, משחיברתי שוב את מכשיר הטלפון, היתה אמי על הקו. "אתה בסדר?" היא נשמעה על סף התמוטטות. "אתה יודע כמה דאגנו? כמעט לקחנו טקסי ספיישל לראות מה קרה לכם". "הכל בסדר, היתה תקלה", הרגעתי. "אם כל הסיפור חוזר ביום ששי", אמרתי לאשתי, "אני עושה משהו חריג ובלתי צפוי". "חבל עליך", היא לטפה את ראשי. "זה יעבור". ביום ששי בשעה שש בבוקר צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת בתקווה למשהו אחר. "אנחנו עושים על האש, צריכים עשרה מושטים גדולים". "תתקשר עוד שעה", אמרתי. הלכתי למזח הדייגים. סירת דיג חזרה מליל עבודה. הדייג עסק בפיזור קרח על ארגזי הדגים. נופפתי אליו בידי. "יש לך בשבילי שלושה ארגזים של מושטים?"
