מבטי
מכונס אל כפות ידיה של התאנה הקפריסאית,
עלה צהוב נחבט בתלולית החמרה הרטובה,
אין בו ייסורי חיים ולא חרדת מוות.
היה היתה אישה ושמה נהורה. עוד בילדותה אהבה את שעות בין הערביים. שעת השקיעה ושעת דמדומי הזריחה. היא נהגה לקום מוקדם כדי לראות את הזריחה והלכה לישון מוקדם לאחר שקיעת החמה. שעות הביניים היו חשובות לה. היא לא ידעה מדוע.
יום אחד, בהיותה כבת ארבעים, ישבה עם אביה על חוף הים. הגיעה שעת השקיעה ושניהם עקבו אחר גלגל השמש האדום ההולך ונעלם, ורק כאשר החשיך, הפרה נהורה את הדממה וסיפרה לאביה על אהבתה הלא מוסברת. היא שאלה אותו אם יש לו מושג מדוע היא כה קשורה לשעות חילופי הזמנים: השקיעה והזריחה . נראה היה לה שאביה הזדעזע מהשאלה.היא התבוננה בו וראתה איך צל עובר על מצחו . עיניו הכחולות הפכו אפורות. "ממתי את מרגישה כך?" שאל. "עוד מהיותי ילדה" ענתה נהורה. "מעניין " אמר. "גם אני מאוד רגיש וקשוב בשעות אלו. ואני נזכר עכשיו שגם אמך היתה כך. אני חושב שזה קשור בשעת הלידה שלך. ההתכווצויות של לידתך החלו עם שקיעת החמה. היינו אז בשליחות באפריקה. ישבנו, כמו עכשיו, אמך ואני על החוף, וכששקעה השמש היא אמרה שהגיע הזמן. חזרנו אל המכונית, ונסענו הישר לבית החולים. הגענו לשם לאחר כשעה. הכאבים לא פסקו. נכנסנו למחלקת היולדות. שם השכיבו את אמך. במשך שעות רבות לא פסקו ההתכווצויות. לא אלאה אותך בכל מה שהיה. רק עם זריחת החמה יצאת מבטן אמך. כל הזמן החזקתי בה. והרגעתי אותה. היא אמרה שהיא יודעת שהלידה תהיה בזריחה. לא האמנתי לה. אבל היא צדקה. אמך נפטרה מיד לאחר הלידה. הרופאים לא ידעו להסביר מה היתה הבעיה. כנראה הגיע סחיף למוח ".
"למה לא סיפרת לי את הסיפור עד היום", שאלה נהורה. "אינני יודע. אף פעם לא חשבתי על ההקשר הזה- מהשקיעה עד הזריחה. אינני מאמין באמונות טפלות, אך אולי יש בזה משהו. אינני יודע אם עזרתי לך. אולי עכשיו עוד תגבר התהייה בליבך". "לא אבא", אמרה נהורה, "הסיפור הרגיע אותי. אני מרגישה שירדה עלי שלווה. סיפור הלידה שלי יתן לי השראה ומנוחה. שעות השקיעה והזריחה ילוו אותי ויחממו את לבי כמו מגע ידיה של אמא, שלא הרגשתי. וכאשר אתרגז בעת חילופי מצבים או בתקופות מעבר, אדע שאני לא לבד. ארגיש את קרני ידיה של אמי על מצחי, ואחכה לזריחה".
הם קמו, ניערו את השמיכה ששכבו עליה וקפלו אותה, ופסעו לאיטם אל הבית שליד הים, עטופים בשלווה נוהרת.
