הרקדנית

על הסיפור "הרקדנית" מתוך הספר 'על פחדים וסטיות קלות' מאת פנינה פרנקל.
כתבה: דבורה חיץ.

כשבקשו משומאן, המלחין הגרמני בן המאה ה-19, להסביר ולסכם את יצירתו המוסיקלית, הוא אמר: "בסדר, אנגן זאת עוד פעם".
זוהי גם תשובתה של הרקדנית, בסיפור הרביעי בספר, לסטודנטית המבקשת לראיין אותה בשביל עבודת הסיום שלה בפקולטה לאמנות.
נסיונה של הסטודנטית לעקוב אחר "הסיפור שמאחורי הריקוד" הוא למעשה, ניסיון להבין את סוד היצירה ואת מקור כוחה המהפנט.
הרקדנית, הפותחת לה דלת אל ביתה ואל עולמה, מייצגת בעיניה את האמנות בהתגלמותה, על ריבוי פניה המסתוריות, הצבעוניות והייחודיות: "את הדלת פתחה לי דמות של קיסרית יחפה, לבושה חלוק משי סגול. לראשה ענדה קשת עטורת אבני חן, שאיכותן הזולה היתה גלויה. נוצת יען אפורה היתה תקועה מאחור, בין צמותיה הקלועות שנאספו בחוזקה לכדור הדוק מעל העורף. בתוך שערה נשזרו פרחים ממשיים בלבן, אדום וסגול, עד שהיא עצמה נראתה כמו פרח משוגע".
הרקדנית מתגלה כאמנית בנשמתה, ולא רק במראיה, ובדומה לג'ניס ג'ופלין, קיסרית הרוקנרול שעליה כתבה רחל שפירא את שירה 'פרח משוגע', אף היא אינה פוחדת להלך על הקצה ולגעת בתהומות, ואף היא הופכת ביצירתה את חומרי החיים לאמנות.
הסטודנטית מבקשת הסבר למה שלא ניתן להסבירו. הרקדנית, היודעת כי באמנות יש תמיד משהו החומק מכל הסבר או הגדרה, מסרבת לסכם ולהסביר.
כשהסטודנטית מתעקשת, היא עונה: "אילו יכולתי להסביר במילים את הריקודים שלי, לא היה לי צורך לרקוד אותם".
בפרפרזה על דבריו של הפילוסוף ויטגנשטיין, כי מה שאי אפשר לומר אותו, צריך לשתוק אותו, ניתן לומר כי הרקדנית יודעת, שמה שאי אפשר לומר אותו, צריך לרקוד אותו.
כשהיא מנסה, בכל זאת, לספק תשובה, היא מוסיפה: " אולי היה זה הצורך להיכנס למקום אחר".
בחושי האמן האינסטינקטיביים שלה היא מבינה, כי היצירה היא תמיד תנועה אל מקום וחיפוש מקום חדש, וכי רק בתנועה המתמדת, ולא בהגעה, נרקם ומתהווה סיפור החיים.
הרקדנית מתארת בתמציתיות את הופעתה על הבמה:
"הגוף דיבר. זעק. תיאר והתחנן. הגוף סיפר את סיפור החיים".
היא מלמדת את הסטודנטית, כי לכל אחד יש 'פקולטה' שונה של רגישות לעולם, וכי היא עצמה חשה את העולם בגופה ומעבירה בתנועה דברים שאי אפשר להעבירם בדיבור.
וכשהסטודנטית מביטה בה נבוכה ומאוכזבת, היא מחליטה להסביר, לא במילים, אלא בשפה אחרת, בשפה של האמנות עצמה: "לפתע התרוממה ממקום מושבה, עלתה על שרפרף נמוך ורחב שבמרכז החדר, עטפה את גופה בצעיף האדום, פשטה ומתחה את ידיה לצדדים. לאור המנורות דמה גופה עכשיו לפסל של אלילה, ניצב מולי כצל ענק כשהאורות והצללים בחדר מוסיפים לו הילה מוזרה. לרגע קפאה, ואז ניתרה והניפה את גופה כלפי מעלה, כמו היתה חלק מנוצת היען שלראשה, שמשכה אותה לעוף".
הסבר זה הוא האותנטי ביותר. הרקדנית בוחרת לא לדבר על יצירתה, אלא להיות הריקוד עצמו. היא ממחישה בשפת הגוף שלה את מה שמאפשרת האמנות לאמן: את התנועה מהריאלי אל הטרנסצדנטי, המרוממת אותנו מהיומיומי אל ספירה גבוהה ונשגבת יותר.
בסיום הסיפור לומדת הסטודנטית, כי מעשה האמנות מאפשר דבר חשוב יותר מן היכולת להנציח, והוא היכולת של היצירה לחלחל בעוצמה אל החיים ולשנותם: "ומה יהיה מחר? שאלתי. מי יזכור את הריקודים שלך? מי יידע איך רקדת?"
"זה לא חשוב, ענתה בביטול וליטפה בידה את עורפי. אחר כך הוסיפה: אל תדאגי, מי שהיה שם, ראה והבין, יחיה את חייו אחרת".
הרקדנית, כמו דמויות נשים אחרות בקובץ המרתק הזה, מנסה לחיות את חייה אחרת. באמצעותה, ובאמצעות כל אחת מהנשים האחרות בספר, מבטאת פנינה פרנקל את הרעיון, שאת אותה המנגינה, אפשר בכל פעם לרקוד אחרת. כאן טמון מפתח הסול של הקריאה.
חזרה לראש הדף