השכנה השוכנת בנפשה – עיון בשיר "ערוגה של חבצלות" וב'שירי שכנים' נוספים של זלדה. כתבה: דבורה חיץ.
פורסם ב'מאזנים', גיליון מס' 3, כרך פ"ח, יוני 2014.

בשירה "ערוגה של חבצלות" מתארת זלדה את ברכת הדלקת הנרות של שכנתה הצעירה, ומביעה את התרגשותה מדמעותיה המלוות פעולה זו: "ערוגה של חבצלות/ רטובות מטל/ ומדמעות – / מכנה נפשי/ את ברכת הנרות/ של שכנתי הצעירה/ (זו שמעבר לקיר)./ וכל כך יקר לי/ בכיה לעליון – / שהייתי בונה חומה/ סביב אותה ערוגה/ להגן על נפשה/ המלבלבת/ מפני סופות החורף."
הדלקת נרות השבת נתפשת בשיריה של זלדה כפעולה שיש בה עוצמה רוחנית גדולה, המאפשרת את הארת הנפש ואת המעבר מעולם של חולין לעולם של קדושה. בחירתה של המשוררת בשיר זה לתאר את ברכת הנרות באמצעות דימוי החבצלות אינה מקרית. היא מהווה חלק מן ההכרעות הסגנוניות והפואטיות שלה, המאפיינות את מכלול יצירתה והנובעות מן התשתית הרוחנית והתרבותית שעליה נשען עולמה השירי. החבצלת היא פרח צנוע ועדין, שצבעו הלבן מתקשר לאור הנרות ולטוהר השבת. שמו של הפרח מופיע בשיר השירים ב', 1: "אני חבצלת השרון שושנת העמקים". בפסוק זה מתארת הכלה את עצמה במטאפורה המאחדת שני פרחים שונים, המופיעים, שניהם, בשיריה של זלדה: החבצלת, הגדלה בשרון, אזור המאופיין בכמות משקעים גדולה, ששמו נקשר בהיותו שרוי במים, והשושנה, הגדלה בעמקים החמים ושטופי השמש. החבצלת היא פרח הזקוק למים רבים בתדירות גבוהה, ודבר זה נרמז בשיר בתיאור החבצלות הרטובות מטל ומדמעות. ואולם, לחבצלת משמעויות נוספות: חז"ל דרשו את השם חבצלת מלשון חיבה כמשל לכנסת ישראל החביבה על ה' ומחבבת אותו, וכן ראו בשם זה רמז לבצלאל בונה המשכן. בנוסף, הדגיש המדרש את תכונותיה המוצנעות והנסתרות של החבצלת, ששמה נובע מלשון 'חבויה בצל', כמשל לדברים רבים, שתכונותיהם הטובות חבויות. על פי הקבלה, חבצלת היא ספירת מלכות, המקבלת את השפע מהספירות שמעליה, כמו השקייה של נחלים הזורמים אליה ומחיים אותה, ונקראת גם "השרון" משום שמשוררת ומשבחת למלך עליון. בספר הזוהר מסמלת החבצלת חיבוק – האהבה שאדם אוהב את ה', והשושנה מסמלת נישוק – החוכמה שאדם לומד ויודע את ה'. הצדיק לוקח את השכינה מהגלות בה היא נתונה ומעלה אותה לשורשה, ממדרגה למדרגה – מהחיבוק אל הנישוק ולבסוף אל הזיווג.
משמעויות אלו מעצבות את דמותה של השכנה הצעירה ואת התייחסות הדוברת אל מעשיה בשיר. הדלקת הנרות נתפשת כדרך להתקרבות אל הבורא, להשפעה על העולמות העליונים ולעליה במדרגות הקדושה והרוחניות. השכנה הצעירה בוכה בשעת הדלקת הנרות, שהיא שעת רצון וקירבה בין האל לבין האדם. המילים "שכנתי הצעירה" מהדהדות את המילים: "שכינה" ו"צער". השכינה – הפן הנשי של ההתגלות האלוהית בעולם, מזוהה אף היא בקבלה עם ספירת מלכות, המקושרת גם ליום השבת. הקבלה מתארת את העולם כנתון במצב של פירוד בין האל לבין השכינה, ואת צער השכינה כנובע מהיותה רחוקה מהספירות האלוהיות שהן מקור חיותה. בכיה של השכנה הצעירה לעליון מקביל בשיר ל"צער השכינה", ומבטא את הגעגועים לבורא ואת ההתעצבות על מצב הפירוד שבהוויה.
הזדהותה הרגשית של השכנה הצעירה עם "צער השכינה" היא השלב הראשון, המתואר בשיר, בדרך לתיקון ולגאולה. החיבור הרגשי והרוחני הוא המאפשר את ההתגברות על חוויית הפירוד והניתוק. באמצעות ברכת הנרות הופך ביתה של השכנה הצעירה "שמעבר לקיר" למעין 'משכן', שבו מתקיימת עבודת האלוהים במובנה העמוק ביותר, ובו שוכנת השכינה/השכנה.
ואולם, בשיר נרמז שלב נוסף בדרך לתיקון, שאף בו טמונה אפשרות הגאולה: לא רק החיבור בין האדם לאל, כי אם גם החיבור בין אדם לאדם. הדוברת בשיר חשה כי בכיה של שכנתה יקר לה כל כך, שהיתה בונה חומה כדי להגן על מצב הנפש המיוחד שבו היא שרויה מפני מה שעלול לבטלו. המילים "נפשי" ("מכנה נפשי") ו"נפשה" ("נפשה המלבלבת") מבטאות את החיבור שבין נפש לנפש, המצליח לחדור "מעבר לקיר" ולהתגבר על "חומת" הניתוק וההפרדה שבין אדם לאדם. השכנה הצעירה מוצאת לה 'משכן' בנפשה של הדוברת, והקשר הנפשי והרוחני ביניהן נתפש בשיר כדרך להגיע ל'הוויה של מלכות'. השאיפה להתגבר על הפירוד באה לביטוי בשיר גם באחדות הניגודים המיוצגת בו, המבטאת את שלמות ההוויה. השיר בנוי מצירוף של יסודות מנוגדים, כגון: העדין והסוער (טל ודמעות מול סופות חורף), המרחק והקרבה (השכנה שמעבר לקיר), המים והאש (הנרות כחבצלות רטובות), הלבלוב והמוות (הנפש המלבלבת שפריחתה עלולה להעלם עם בוא החורף), הזמני והקבוע (הרצון לשמר את הערוגה על ידי בניית חומה מסביבה). יסודות מנוגדים אלו משקפים היבטים שונים של הקיום, ובהצטרפותם יחד הם מייצגים את ה"שלם".
עיון ב'שירי שכנים' נוספים של זלדה (שירים שבהם מופיעים שכניה ושכנותיה) מגלה, כי חוויית האיחוד עם הזולת והיכולת להזדהות עימו ולחוש קירבה רוחנית עמוקה אליו חוזרות ומופיעות גם בהם. מפאת קוצר היריעה אביא כמה דוגמאות, מבלי לעמוד על משמעויותיהם הכוללות של השירים עצמם: בשיר "שכני הסנדלר" מתארת הדוברת את הפריטים המגובבים בחנותו של שכנה, ומציינת כי אהבתו ליופי קרובה מאוד לליבה וכי חלומותיו הנסתרים גלויים לפניה כספר פתוח. בסיום השיר היא מעידה על עצמה כי "את נפשי הסודית הבוערת/ אראה באותו גיבוב מגוחך". בשיר "בלילה ההוא" מתארת הדוברת את מחשבתה "שהיא נוטלת את מחושיה/ של שכנתי/ […]/ ועושה מכל זה אותי". גם בשיר "השכנה הרעה" קיים רגע של חיבור בין הדוברת לשכנתה החולה ומלאת הייאוש: "עמוק עמוק בתוכי נשקה נפשי/ את שיגעון כמיהתה לרוך", ובסיום השיר עולה אצלה תחושת ההחמצה על שלא הצליחה למצוא בתוכה את האומץ להתקרב אל נשמתה מוכת-השיגעון ולהתייחס אליה באופן שונה מן האופן שבו התייחס אליה "ההמון". בשיר "כל הלילה בכיתי" כותבת זלדה: "בריות רבות גרות/ בחזי הכואב". בריות אלו אינן רק חלק מן הפואטיקה הסיפורית המאפיינת את שיריה, כפי שציינה בצדק פרופ' חמוטל בר-יוסף, כי אם גם דמויות שכניה השוכנים בנפשה.