על הסיפור "זה יהיה הבית שלנו" מתוך הספר: כשההר הזיז את הים מאת פנינה פרנקל.

"כאן יהיה הבית שלנו" – כך נפתח אחד הסיפורים היפים בקובץ, שבו מופיע מוטיב מרכזי השזור בספר כולו: מוטיב החיפוש אחר בית ותחושת שייכות.
ילדה קטנה, עם שתי צמות קלועות וסרט אדום על תלתל מעל למצח, לבושה במעיל ואוחזת בובה נטולת ראש, מגיעה מאירופה שלאחר המלחמה, יחד עם אביה ואמה ההרה, למעברת בית ליד, שם יהיה ביתה החדש.
הבית – אותו מבנה ארוך עם גג פח גלי מעוגל – הוא נקודת הסיום של המסע הממושך באנייה המטלטלת על פני גלי הים, ונקודת ההתחלה של מסע מטלטל מסוג חדש: מסע אל המציאות המורכבת של שנות החמישים של המאה העשרים בארץ.
החיפוש אחר בית, במובן הרחב של המילה, בא לביטוי כבר בפתיחת הסיפור. האם, המושכת את הילדה פנימה, אל החדר הצפוף שבמבנה הארוך, חשה באי-רצונה להיכנס, ובמשיכתה המנוגדת דווקא אל שורות האוהלים הנראים לה כאוהלי – קרקס של גמדים.
בעולמה של הילדה הקטנה, הופך המסע אל הבית למסע של התבגרות, שבו היא נאלצת להיפרד מאגדות הילדות הקסומות ולהכיר במציאות חייה האמתית, ובשביל הוריה המבקשים להתחיל חיים חדשים, הוא הופך למסע של הישרדות.
ערימות המזוודות התוחמות את הפינות, המגדירות את מרחב המחיה של כל משפחה במבנה, מסמנות את הגבולות הבלתי-יציבים של הבית. המספרת מאירה, בדרכה העדינה והמאופקת, את פינות החיים האלו: "עם בוא הלילה, הגביהו האנשים את המחיצות. סדינים ושמיכות נמתחו בין המיטות וקולות בשפות משונות נשמעו מכל צד. פה ושם בכה תינוק, ובמקום אחר נשמעו צעקות ומריבות. בגדים נזרקו באוויר, ומזוודות נפתחו ונסגרו בטריקה. אחר כך, השתרר שקט."
השקט הוא שקט מדומה, כמובן, והמסע נמשך אל תוך הלילה. במהלכו, מתעוררת הילדה הקטנה מן החלום אל שברו: התינוק שילדה האם בבית החולים לא שרד, ועמו התמוטט עולם שלם של תקוות וציפיות.
יחד עם התערערות הגבולות שבין הפינה הפרטית למרחב הציבורי, נפרצים בסיפור גם הגבולות שבין תפקידי המבוגר לתפקידי הילד, כשהילדה הקטנה-גדולה לוקחת על עצמה אחריות הורית ומעניקה משענת רגשית לאב השבור: "הושטתי את זרועותיי הקטנות וחיבקתי את ראשו הגדול, הצמדתי אותו אלי ולחשתי אליו מילים, שבהן הוא נהג לנחם אותי כשבכיתי."
סיום הסיפור מבליט את חוסר הסיכוי לממש את כמיהת הנפש לבית וליציבות ולהשיב את הילדות האבודה. תרנגולת לבנה מהלכת בבוקר על מיטותיהם הריקות של האב והאם, ומדגישה את התרוקנות המרחב המשמש כבית. היא מטילה ביצה בסלסילת החוטים של מכונת התפירה, המסמלת בשביל בני המשפחה את הפרנסה, החיים והמשך הקיום.
הביצה, שהילדה מנקבת בה חור ויונקת ממנה אט אט את הנוזל החמים והסמיך, מספקת נחמה רגעית בעולם שאכזב. לאחר שהיא מתרוקנת, מרימה הילדה את קליפתה אל מול האור, בניסיון מטאפורי לחרוג מן המציאות אל הוויה אחרת, קסומה יותר, שאליה היא עורגת: "הרמתי את קליפת הביצה הריקה אל מול האור, והיא התמלאה באור בוהק: הנה, בפנים יושבת נסיכה שנלכדה. אולי תבוא עוד רגע פייה טובה להציל אותה? ואולי הבאבא-יאגע מיערות הצפון תחדור מבעד לחור, וכל הקירות יתמוטטו?"
אך קסמה של הילדות נמוג עם ההתפכחות, המייצגת את רגע השיא של ההתבגרות, שבניצניה ניתן היה להבחין עוד קודם לכן: "בלחיצת אגרוף אחת שברתי את קליפת הביצה. היא התפרקה בין אצבעותיי והתפוררה, והכל קרס – הארמון, הבית, הנסיכה, הפיה וגם הבאבא-יאגע – כולם נמחצו ואינם."
שבירת הביצה מבטאת את הפכפכות החיים ושבריריותם, ומציגה את עולם הילדות כמקסם-שווא שחלף ואיננו. הבאבא-יאגע, אותה דמות אגדתית של מכשפה זקנה, המתגוררת בלב היער בבקתה קטנטנה העומדת על כרעי- תרנגולת, קורסת יחד עם סמלי הילדות האחרים, ואת מקומם תופסת ההבנה, כי החלום על בית ועל ילדות בטוחה ומוגנת עומד אף הוא על כרעי-תרנגולת.