ליישר את קמטי הזמן – על הספר "מגהץ מחשבות" מאת ז'קי ברקן. כתבה: דבורה חיץ
פורסם ב'מאזנים', גיליון מס' 3, כרך פ"ח, יוני 2014
בשירו היפה "מגהץ מחשבות" מתאר ז'קי ברקן את פעולת הגיהוץ כניסיון ליישר את קמטי הזמן, להחליק את קפלי העבר שנחרתו בנפש, כדי לשמור על מראית-העין של חזות "מסודרת", המאפשרת את היציאה לרחוב. עברו של המשורר נפרש כאריג רב-קפלים של זיכרונות ומחשבות: על אביו, חייט יהודי, שנגזל ממנו במהלך מלחמת העולם השניה, ועל מרקם-חיים שלם, שנפרם ונקרע לגזרים.
פעולת הגיהוץ מתוארת כפעולה פרטית, אינטימית, של המשורר עם עצמו ועם זיכרונותיו, הנערכת בעוד "בני הבית נמים/אינם משערים/מה אני מגהץ" ( "מגהץ מחשבות", עמ' 14), ועל אף היותה פשוטה ושגרתית-לכאורה, היא מקבלת בשיר מימד רוחני והופכת למעין התכנסות לתפילת-שחרית אישית וייחודית, הקוראת תיגר על התפילה הקבועה המקובלת: "בכל שבת בבוקר/במקום תפילה/בבית הכנסת/אני מגהץ מחשבות".
בחרתי לפתוח את הדיון בספרו של ז'קי ברקן בשיר זה, לא רק מפני שכותרתו היא גם שמו של הספר כולו, אלא מכיוון שעולים בו שני נושאים מרכזיים, המעסיקים את המשורר במכלול יצירתו, והמופיעים ברבים משיריו: העבר וזיכרונותיו המחלחלים אל ההווה והיחס שבין האדם לאלוהים בעולם שלאחר השואה.
העיסוק בעבר בא לביטוי בשירים המתארים את אי-היכולת להשתחרר מן החוויה הטראומטית של ילדות בצל המלחמה. כך למשל, מתאר המשורר את עצמו כ"כלוא בתוך הזמן" ("פתיתי ילדות", עמ' 8), וכמי שמצוי ב"עבר לא עבר" ("דברי הימים", עמ' 89), כלומר כמי שחי עדיין בעברו, שטרם הסתיים על אף השנים שחלפו. גם ידידיו האומרים לו: "די/עד מתי/העבר איננו/די, עבר" אינם מצליחים לחלצו מן ההיאחזות האובססיבית בעולם שאבד ומן הצורך להחיות את אלו, שקיומם מותנה בזיכרון: "קראו למתים/איך יחיו בלי עבר".
תחושת הזמן שקפא ועמד מלכת מתגלה בשירים העוסקים באובדנם של ההורים, והמבטאים את הקיבעון שיצרה הטראומה בחייו של המשורר: "שב אני ומביט/בשערך השחור/בתמונה המצהיבה./אבא,/אני כבר זקן ממך/אך נשארתי/לנצח/ילדך האבוד" ("אתה חסר לי, אבא", עמ' 10). רצח ההורים הוא גם רצח יכולתו של המשורר להמשיך בחייו ולהתגבר על התחושה, כי האסון ממתין תמיד וכי ההיסטוריה לעולם חוזרת: "הרגוני בגיל חמש/את אמא ואבא לקחו/הרחק ממני מאז חולפות השנים/ואני כבר יותר משבעים/מסרב להתבגר/ממתין למוות שני/כדי לשוב לגיל חמש". ( זמן שאול, עמ' 15).
הזיכרון, שהוא "פרודה של זמן" (זיכרון, עמ' 30), הופך לאמצעי השימור המרכזי של העולם שאיננו עוד, והמשורר מגדיר את עצמו כ"גליון רשום כעדות" ("משורר אני", עמ' 17), שעליו מופיעים פרטי יקיריו שאבדו. אחדים מן השירים בנויים כרשימה קטלוגית של פריטים, חפצים ואף שמות, השאובים מן המציאות היומיומית-הטריוויאלית. פריטים אלו הופכים למעין גלעד, אנדרטת-זיכרון קטנה לטראומה הגדולה, החורגת מכל יומיומיות שגרתית ומוכרת. כך למשל, בשיר "אימהות" ( עמ' 49), הפותח את תאור המסע "בשביל הזיכרון" ברשימת פריטים ארוזים בחבילה: "כפתור נחושת/נייר מכתבים/זיכרון ארוז/בחבילת בגדים/יתומים", וכך גם ברשימה המזעזעת של שמות הילדים שנרצחו ב"חדר המקלחת האחרונה": "הנרייט הקטנה, הלגה/פול הירש, ז'וזף, מרשה/מוריס בן השבע, כל הכיתה/היו כולם לאבק כוכבים" ("אבק כוכבים", עמ' 13). גם רשימת תאריכי המלחמות, המהוות חלק מן הביוגרפיה של המשורר, מייצגת את הניסיון לזכור את אלו שלא ישובו עוד. הרשימה המפורטת, המופיעה בשיר בעל הכותרת האירונית "מלחמות במבצע", מסתיימת במשפט התמים-לכאורה של מי שכבר מזמן איבד את תמימותו: "ואני לתומי חושב שיש מבצעים זולים יותר" (עמ' 51).
השמירה, האגירה והאיסוף של פרטי-חיים מן העבר מבטאים את הצורך של המשורר להיאחז במוכר ובידוע, כדי שלא "ללכת לאיבוד". הפריטים הנאגרים הופכים למעין מצפן, ומייצגים את יכולת ההתמצאות בעולם שאיבד את מצפונו: "כבר הרבה שנים/אני אוסף דברים/רוצה לשמור/רוצה לאגור./עוטף את הדברים/הכי הכי יקרים/שם בקופסאות/לימים נוראים" ("ללכת לאיבוד", עמ' 85).
היחס שבין האדם לאל מתגלה בשירים המתמודדים עם השאלה, כיצד ניתן להאמין באלוהים אחרי השואה. האמונה נתפסת, בשירים אלו, כתמימות של ילד, המבקש להאמין כי "יש משהו/מאחורי העננים" (מאחורי העננים, עמ' 75), בעוד המשורר יודע, כי הוודאות היחידה בחיים היא אי-הוודאות: "המחר הוא/הנעלם הנשגב/הבלעדי/של האדם/ללא האלוהים" ("הזמן הבא", עמ'71). אם קיים אלוהים, הרי שאכזריותו אינה מאפשרת לאדם לסגוד לו או להזדהות עימו: "יש דרך אחת/להשתוות לשכינה./די להיות אכזריים/בדיוק כמו האלוהים" ("התגלות", עמ' 73), ולכן, צו השעה, על פי המשורר, הוא "לסרב להיות אלוהים ולהשאר אדם" ("החיים והמוות", עמ' 71).
ההתרסה כלפי האל באה לביטוי בשירים המעזים להפוך על פיהם את עיקרי-היסוד של האמונה היהודית, כמו למשל בשיר החזק "קדיש", שבו הופכת התפילה להתגדלות ולהתקדשות שמו של האל והתגלות מלכותו בעולם לבקשה מן האדם לתפוס את מקומו במעשיו ובאורח-חייו: "יתגדל ויתעלה/האדם/בעולמו אשר ברא/יתברך זכרו וצלמו/בכל מעשי ידיו/אשר עשה בחייו" ("קדיש", עמ' 77), ובשיר "במבוך האהבה" שבו הופכת העקדה המקראית לעקדת הבן את הוריו, שבמהלכה, בניגוד למסורת, לא מתגלים רחמי האל וישועתו: "ביום ההוא/בעקדת חנה ובנימין/לא בא מלאך" (עמ' 16) ואת מקום תופס האדם "אהבת גר גדולה/אהבת חסד חינם".
הגאולה, אם אפשרית, קיימת ביחס האדם לאדם: "התנאי היחיד להגאל/הוא לגאול./הדרך היחידה להיוושע/היא להושיע" ("שקיעה", עמ' 80), וביכולת לראות את האחר, לחדור אל חדרי ליבו של הזולת ולהבחין בתופעות הסמויות מן העין: " היתכן כי ראות עינינו כה מצומצמת/עד כי זו הסיבה/להמצאת המיקרוסקופ / הטלסקופ / המצלמה / הסיב האופטי / העדשה" ("היתכן", עמ' 91).
גאולתו הפרטית של המשורר נרמזת בשירים המתארים את האהבה לאישה והאהבה למילים, המוגדרות על ידו כ"מחוללות" (אישתו של ז'קי ברקן היא רקדנית וכוריאוגרפית שיצרה מחולות ע"פ שירי המשורר). כאן המקום לגילוי נאות: אני מכירה את ז'קי ברקן כאדם רב-פעלים וכיוצר רב-תחומי, העוסק גם בקולנוע ובטלוויזיה. ספרו "קראו לי ואבוא" יצא לאור בעריכתי בהוצאת 'כרמל' ב 2012. יש מן השירים בספרו החדש, שהעריכה היתה מיטיבה עימם, אך גם בהם ניתן למצוא שורות חזקות וקול ייחודי מובהק. כך למשל הוא השיר "אנטומיה של שיר" (עמ' 22), המייצג באופן מקורי את הקשר בין גוף השיר לגוף האדם, ואת החיפוש של שניהם אחר "אוויר לנשימה": "גוף האדם למשל/כמו בשיר יש לו שלד/לשיר עמוד שדרה/נושא משקל", וכך הוא גם השיר "בוקר" (עמ' 25), המתאר, רגע אחר רגע, שורה אחר שורה, כבמעין צילום קולנועי המתעכב על כל הפרטים, את זריחתו של בוקר חדש.
לסיום, כדאי להזכיר גם את עטיפת הספר שעליה מופיעה תמונת המגהץ הצבוע המכונה "מתנה", יצירתו של האמן הדאדאיסטי מאן ריי. המגהץ העשוי פלטת ברזל, שעליה מודבקים מסמרים חדים, מייצג את החיבור שבין היומיומי, הביתי והתמים לבין המאיים, ההרסני והאלים – שתי המציאויות שביניהן נעים חייו של המשורר עצמו. ואולי יש בבחירה בתמונה זו גם רמז למודעותו של המשורר, כי הניסיון ליישר את קמטי הזמן ולהחליק את קפלי העבר שנחרתו בנפש, עלול לקרוע את מארג חוטי השתי והערב המורכב של זהותו.
חזרה לראש הדף
