על הסיפור "ביקור" מתוך הספר: 'צומת' /אמנון צורף (הוצאת 'עמדה')
דברים שנישאו בערב ההשקה בבית הסופר בתל אביב
הסיפור 'ביקור' הוא סיפור של שיבה מאוחרת של אדם למקום שהיה פעם ביתו. ההתרחשות מתנהלת בין הגעתו באוטובוס לבית שבו חי עם אשתו בעבר, לבין חזרתו באוטובוס אל חייו בהווה. כלומר, המספר תוחם את המפגש ביניהם לזמן קצוב, ובמסגרת המצומצמת הזאת, שבה מתרחש הסיפור, נדחק הגיבור להתמודד עם מצבו.
האוטובוס, שהיה אמור להחזירו אל חייו הקודמים, הופך למטפורה למצבו הקיומי, כי גם בסיום הסיפור, כמו במהלך עשרים השנים שבהן נעדר מביתו, הוא ממשיך להיות "נוסע מתמיד", שחייו ארעיים, שעובר מתחנה לתחנה, חסר בית וחסר יציבות.
יש בסיפור סוג של אודיסיאה: הוא מספר על אדם שיצא למסע נדודים, כי חשב שהחיים הם במקום אחר, אך גילה שהוא מתגעגע למקום שבו גדל, והוא מנסה לחזור אל הבית היציב אחרי נדודיו בעולם.
כשהוא מגיע לשער הקיבוץ, הוא קוטף את פרחי הלנטנה הקטנים, ויוצר בהם צורת חץ לכיוון המשוער, כמו במשחק סימני דרך. במהלך הסיפור מתגלה, שהחץ הזה מנתב אותו אל ביתו, כמו פגז המנותב אל היעד, ושמה שנראה תחילה כמשחק תמים, מקבל בהמשך משמעות של מלחמה, של מאבק על הטריטוריה.
הישן והחדש מקדמים את פניו כשהוא משוטט בשבילי ילדותו. לכאורה, הכל נותר במקומו, מוכר וידוע כפי שנטבע בזיכרון, אך למעשה, כל מה שהוא מזהה מעברו השתנה מן היסוד: "מדרכות חדשות הובילו אל שכונות לא מוכרות, שפעם היו שדות. הוא תעה זמן רב עד שהגיע אל הבית. גג רעפים חדש התנשא מעל הקיר הישן. טיח צהבהב כיסה את הסיד המוכתם. מרפסת מרוצפת מקורה בגג לבן כיסתה את השטח שהיה פעם הגינה שאהב. מתקן לייבוש כביסה ועליו לבני נשים עמד במקום שבו עמדו פעם נעלי העבודה שלו".
המתח שבין הקבוע למשתנה מביא אותו לתפוש משהו עמוק ומכאיב: שהעולם שאליו הוא חוזר אינו אותו עולם שעזב.
כשאודיסיאוס חוזר לאי שלו לאחר שנים רבות של נדודים, הוא זוכה מחדש בביתו ובאשתו ומתחיל שוב את חייו מאותה נקודה שבה הם נפסקו כשיצא למסעו. גיבור הסיפור 'ביקור' (בדומה לאודיסאוס המודרני בשירו של חיים גורי), מגיע אל ביתו כדי לגלות שאיבד אותו.
האישה שעמה חי בעבר אינה מזהה אותו ומתייחסת אליו כאל זר. המשפט הראשון שהיא אומרת לו: "סליחה, זהו שטח פרטי", אומר הכל כבר מן ההתחלה. השטח שהיה משותף לשניהם, הוא כעת שטח פרטי, ולא ניתן לחצות את הגבול. בעמידתה על סף הבית, כשידה מונחת על ידית הדלת, היא שומרת על הפתח ומסמנת את גבולות הטריטוריה. זוהי עמידה של טרם-קרב, עמידה תקיפה ותוקפנית אל מול האורח הבלתי רצוי שבא לביקור.
בהמשך משתתפות בדרמה הזאת גם הבעות פניה ושפת הגוף שלה: החיוך הדק שנמתח על פיה, אך לא עלה אל עיניה, זוויות פיה שהתרוממו בעת שכעסה, חושפות את שיניה כשיני זאב נוהם וגב כפות ידיה שהיא מניחה על מותניה כתגרנית בשוק.
באמצעות כל אלה היא משדרת את האיבה והעויינות שלה כלפיו. מבחינתה, הם במלחמה, ואסור שהוא ינצח.
הדיאלוג ביניהם הוא לא שיחה של סמול טוק, הוא דיבור של מהלומות. המשפטים קצרים, טעונים וחדים. היא, האישה הנטושה, המאוכזבת, תוקפת בלי רחמים. ובלי הקדמות. והוא, שנתפס חשוף בקרב, מנסה לצאת מזה ולא יודע איך:
"יפה, אמרה, יפה מאוד, עכשיו אתה גונב גבולות.
הוא עמד מולה. מאוחר מכדי לסגת, חשב.
איפה קו הגבול שחציתי? תהה.
היא צחקה צחוק יבש, מתי בכלל היו לך גבולות?
אני כבר נסוג, אמר ופנה. לא באתי להמשיך לריב.
אבל באת ושוב אתה נוטש, הפעם לא כל כך מהר".
במהלך הסיפור הולך ומתברר לו, שהוא אינו שייך עוד לחייו הקודמים, ושמה שהשתבש ביניהם אינו ניתן לתיקון. וגם כשהוא מנסה לתבוע מחדש את האדמה והבית שהיו שלו, היא עומדת מולו כמבצר ואומרת, לא. וכשהוא מתעקש, היא מודדת לו את הזמן: זמן החיים שחלפו מאז שיצא למסע. השעון שלא נעצר. זמן ההיעדרות:
"היא קטעה את דבריו, אתה ברחת והפסדת את הבית.
לא ברחתי, אמר לקחתי פסק זמן.
פסק זמן של עשרים שנה? צחוקה היה מריר.
נדדתי למרחקים ואיבדתי את חוש הזמן.
בזמן הזה שאיבדת היו כאן חיים, אמרה".
לא במקרה הגיבורים בסיפור חסרי שמות. השם יוצר נוכחות. ומכיוון שהסיפור מתאר פגישה של שניים שהם נוכחים-נעדרים זה בחייו של זה, הם מופיעים רק כ"הוא" ו"היא". ובעוד שהוא נושא בליבו אמונה שיוכל ליצור נוכחות מחודשת בחייה, מבחינתה ההיעדר שלו כבר הפך לעובדה שלא ניתן לשנותה.
בסיום הסיפור הופכת היעדרותו להיעדרות סופית, והיא, שאומרת את המילה האחרונה, מצפה שילך ויניח לה: "היא הביטה בפניו השדופים, צרובי השמש, בעיניו ששקעו מתחת לגביניהן. כדאי שתלך, אמרה לבסוף".
זהו סיום שאין בו אשליה. לא כמו בסרטים האמריקאים שבהם כל בעיה בסוף תמיד נפתרת. כאן, כל אחד מהגיבורים יודע שלא פותרים את זה. שהולכים עם זה, לא פתור, כל אחד לחייו ולבדידותו. וכשהוא הולך לתחנת האוטובוס, דורס בדרכו את חץ הפרחים שעל המדרכה, הוא יודע שאת האוטובוס הוא כבר פספס.
דבורה חיץ
