כתבה: דבורה חיץ. דברים שנישאו בערב ההשקה.
שיריו של שאול פורת הם, ברובם, שירים שנכתבו בהשפעת הנוף והטבע של המקום שבו נולד וגדל, ובו הוא חי גם היום.
הספר מחולק לשערים המייצגים תחנות שונות בחייו: ילדות בקיבוץ, משפחה, צבא ומלחמה, גירושין ופרידה, אהבה חדשה ועוד, אך האלמנט המשותף המופיע ברבים מן השירים הוא השימוש בלשון ציורית מעולם הטבע.
יש יסוד אימאז'יסטי (תמונתי) בשירתו, כלומר הוא מצייר תמונה מוחשית מאוד של הטבע והנוף הארץ-ישראלי, אך בו-זמנית הוא גם מתרחק מהתיאור המוחשי והופך את תיאורי הטבע לאמצעי להעברת רגשות, מחשבות ותובנות.
אפשר לומר, שהטבע בשיריו הוא מטפורה לחוויה הרגשית שלו והוא גם הדרך לקליטת המציאות – כלומר, הוא חש את העולם דרך החיבור לטבע.
בשירים רבים בספר, הטבע שבחוץ הוא ההמשך או ההקבלה של עולם הפנים של המשורר, של תחושותיו הפנימיות, של הרגישות שלו למשהו בתוכו.
כך למשל, בשיר "זרותו של העולם" שכותרתו היא גם שמו של הספר, הנחל הזורם בפתח הבית, גורם לא רק לקריסתה של אדמת השדה שהוא סוחף במרוצתו, אלא גם לקריסת חומות ליבו של הדובר.
זרותו של העולם
"רָאִיתָ אֶת הַנַּחַל הַזּוֹרֵם מִתַּחַת לְגֶשֶׁר הָאֶבֶן בַּשָּׂדוֹת?"
שׁוֹצֵף־גּוֹעֵשׁ שֶׁלֹּא כְּהֶרְגֵּלוֹ, צְבָעָיו חוּמִים וּמַקְצִיפִים,
מְאִיצִים בִּמְרוּצָתָם,
וְקוֹלְךָ הַחַם שׁוֹאֵל וּמִתְעַנְיֵן, וּמְכַוֵּן לִנְקֻדּוֹת רַבּוֹת, עַד קְצֵה הָאֹפֶק,
וּלְרֶגַע, הַקּוֹל הַזֶּה שֶׁבְּרֹאשִׁי נִרְגַּע מְעַט,
אוּלָם לְפֶתַע מְשַׁנֶּה הַנַּחַל זְרִימָתוֹ, וְהַבֻּצָּה הַצְּהַבְהַבָּה, הַמְטֻנֶּפֶת,
כְּמוֹ מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִנָּתִיב יָדוּעַ וּמֻכָּר, מַכָּה גַּלִּים צוֹבֶרֶת תְּאוּצָה.
"רָאִית אֶת הַנַּחַל הַזּוֹרֵם?" מַמָּשׁ כָּאן, בְּפֶתַח בֵּיתִי,
רְאֵה אֶת הַחוֹמוֹת הַמֻּטָּלוֹת, חוֹמוֹת לִבִּי הֵן שֶׁקָּרְסוּ.
בשיר זה המשורר משליך את הרגשותיו על תמונת הטבע. לכאורה, הוא מדבר על הטבע, אך למעשה הוא מדבר על עצמו.
גם בשיר "חסידה במחלף אייל" נקודת המוצא היא תמונת טבע שהמשורר רואה, אך המראה נקלט בנפשו כמטפורה למצבו שלו.
חסידה במחלף אייל
מֵחַלּוֹן הַמְּכוֹנִית אֲנִי מַבְחִין
בַּחֲסִידָה נוֹחֶתֶת עַל מֶחְלַף אֱיָל,
לְבַדָּהּ,
שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ.
אֲנִי רוֹאֶה
אֶת הִלּוּכָהּ הַגַּמְלוֹנִי
אֶת מַקּוֹרָהּ
שָׁלוּחַ לְפָנִים
לְקַדֵּם אֶת הַבְּדִידוּת
שֶׁגַּם אֶצְלִי
הִקְדִּימָה הַשָּׁנָה.
שיר נוסף שבו תמונת הטבע משמשת גם כמטפורה למצבו הרגשי-קיומי של המשורר הוא השיר: "שדה שנעזב".
שדה שנעזב
תְּחִלָּה מַכֶּה בּוֹ הַיַּנְבּוּט,
מַתְסִיס אֶת צַעֲרוֹ.
אַחַר עוֹלְבִים בּוֹ הַיַּבְּלִית, הַקִּיקָיוֹן, הַכְּשׁוּת,
חוֹשְׂפִים אֶת עֶצֶב אַדְמָתוֹ.
אֲבָל פִּתְאֹם אַחֲרֵי שָׁנִים עוֹלֶה
מִקַּרְקָעִית פּוֹרִיּוּתוֹ
זֵר תִּפְרָחוֹת וְרֻדּוֹת שֶׁל סַיְפָנֵי תְּבוּאָה.
השדה היבש והעלוב מסמל את היכולת לפרוח, לחיות ולהתחדש גם בתנאי קיום קשים, אך השימוש הרב בהאנשה (הענקת תכונות אנושיות לאובייקטים לא אנושיים) מרמז לחוויה הפנימית של הדובר עצמו, שגם הוא חשוף ופגיע, מוכה, בודד ונאבק על קיומו, ממש כמו השדה.
בשירים אחרים הטבע הופך למייצג של מהות, והמשורר מבטא באמצעותו את מהותו הקיומית. למשל, בשיר "רגליים של פלאח" שבו פריחת הפרדסים מייצגת את הטבעי, הפשוט והצנוע, לעומת המותגים בחנויות הבגדים המייצגים את המלאכותי, הראוותני והמתוחכם.
פעמים רבות מורכבת תמונת הטבע בשירים מצירוף של מהויות מנוגדות, כמו למשל בשיר הקצר והיפה "טיול" שיש בו ניגוד בין חום ("סַיְפַן תְּבוּאָה מַצִּית לְרֶגַע כֶּתֶם") לבין קור ("הַשַּׁחֲרוּרִים, חָזָם נָפוּחַ מֵהַקֹּר"), או בשיר "אביב" המייצג ניגוד בין החיות והצמיחה לבין המוות והצחיחות: ?"וְכָל הַשֶּׁפַע הַיָּרֹק הַזֶּה יַחֲלֹף, יַצְהִיב, יִקְמֹל/ יוֹתִיר שְׁלָפִים דּוֹקְרִים".
ההתבוננות של המשורר בטבע חושפת את אחדות-הניגודים המאפיינת אותו, שבאמצעותה הוא לומד את מהות החיים עצמם.
בשירים נוספים הקשר החזק של המשורר לאדמה מבטא את תחושת השייכות "המשפחתית" שלו לעולם הטבע, את הצורך שלו לחוש את החיבוק הגדול של הטבע – את הקירבה לכל הדברים האמיתיים, היציבים והשורשיים, שאינם מאבדים מעוצמתם בחלוף השנים, כמו למשל בשיר "החתמה" שבו החיבור לטבע הוא גם נקודת המפגש של הדובר עם המורשת שהותירו לו אבותיו.
לא ניתן לסיים מבלי להתייחס ללשון שבאמצעותה מעוצבות תמונות הטבע המוחשיות. יש בשירים אלמנטים חושיים וחושניים רבים. אל חוש הראייה (ההתבוננות בטבע) מתלווים חושים אחרים: חוש הריח (כמו למשל ריחו המנחם של עץ הלימון), חוש המישוש (כמו למשל פציעת הידיים בקוציו של השיזף) וחוש השמיעה (כמו למשל רחש הנהר וההד החוזר בגאיות שבכפר הגאורגי בין ההרים).
ניתן לומר ששאול פורת קולט את העולם בחושיו הפנימיים, כמו צמח שמרגיש את השמש, ושיריו הם נגיעה חושנית בחוויית הקיום.
