על הספר "שחזורים" מאת ד"ר משה גרנות
דברים שנאמרו בערב ההשקה
"שחזורים" הוא אוטוביוגרפיה-ספרותית השוזרת חוטי-עלילה משפחתיים שונים לסיפור-חיים שלם אחד, רב-ממדים ועשיר במשמעויותיו. הציר המרכזי המקשר בין חוטי-העלילה השונים הוא ציר המשמעות של 'האדם בעמידתו מול הכוחות המאיימים עליו מבפנים ומבחוץ': המלחמה והגורל היהודי, הדת, האידיאולוגיה, המשטר והלאום, הגויים והיהודים-עצמם, ותיקי הישוב בארץ, בני משפחה שתלטניים, שכנים זועמים, נוכלים ורמאים בדמות "שותפים לעסקים", נושים ומצוקות כלכליות, מחלות, כוחות-טבע ויצרים פנימיים – כל אלה מייצגים את הכוחות שאיתם נאלץ האדם להתמודד במהלכו של "המאבק עם החיים", כפי שמכנה זאת אחת הדמויות בספר.
מבין כל הכוחות האלה, המלחמה היא הכוח הדומיננטי ביותר. נוכחותה האינטנסיבית משפיעה, באופן ישיר או עקיף, על חייהן של כל הדמויות, הנושאות אותה איתן גם אם אינן משתתפות בה. המלחמה מועתקת מן המישור הלאומי אל המישור החברתי ואל המישור האישי, והווייתה חודרת גם למקומות הפרטיים ביותר. כך למשל, מתאר מוני, הילד-המספר, את מפגשיה של דודתו בלה עם המאהב שלה, בשעה שבעלה נמצא בעבודה: "אני הייתי נתקף דיכאון, כאשר בריף – זה היה שמו של המאושר – היה מגיע. קודם כל, הייתי נאלץ להיכנס להסגר, כלומר להיכנס למטבח הקטן ולחכות שם עד השחרור […]".
גם המפגשים החברתיים בלילות שבת הופכים למעין מלחמת הישרדות, כאשר הדמויות המאופיינות בשתלטנות ובתוקפנות מפעילות את כוחן כנגד החלשים מהן. כך מתאר מוני את התחמקותו מבתו של בריף, מימי, ש"תפסה עליו בעלות" ואת הזדהותו עם דודו, אישי, שאין בכוחו לעמוד מול אכזריותם של חבריו ושל אשתו בלה: "ואני, כמובן, רציתי להיות עם הגדולים, ומדי פעם הייתי מתגנב לחדר, למרות פקודותיה של מימי, שלא סבלה חוסר משמעת, ושום אי מילוי הוראות. ליבי היה עם אישי, שכל החברים היו נטפלים אליו ומתעללים בו ממש, כשבראש כולם עמדה בלה, שנהנתה לראות אותו מושפל". הוויית המלחמה היא המורשת המשפחתית, כשם שהיא גם המורשת הקולקטיבית-ההיסטורית, שחיי הדורות כולם מוטבעים בחותמה ומצייתים לחוקיה.
את הרצינות הגורלית של הסבל הקיומי מאזן ההומור, שהספר רווי בו, ולעיתים הוא הופך לאחד מכלי-הנשק המרכזיים במלחמת ההישרדות. כך למשל, אומר הדוד אישי למוני, בשעה ששניהם שרויים בהסגר במטבח הקטן והדחוס, כדי שלא להפריע לבלה ובריף השקועים במעשיהם בחדר הסמוך: "אל תהיה עצוב, מוני, תביט תמיד אל הצד החיובי: אנחנו אוכלים כאן אמברוסיה ושותים נקטר, והם… מבלים שם עם מיצי, פיצי וקיצי!", ושניהם פורצים בצחוק, המחריד את בלה אל המטבח.
צ'רלי צ'פלין אמר פעם ש"מקרוב החיים הם טרגדיה. מרחוק הם קומדיה". הוא התכוון לכך, שהומור מחייב מבט ממרחק על המצב האנושי. את הפרספקטיבה הזו מספק הספר באמצעות דמויות המסוגלות להתעלות מעל מצוקותיהן ולהתבונן בחייהן בהומור ובאירוניה-עצמית, ובאמצעות המספר-עצמו, המשחזר את האירועים ממרחק השנים מנקודת-תצפית שיש בה אירוניה דקה, המעורבת באמפתיה, ברגישות ובחמלה עמוקה.
חזרה לראש הדף
