יקינטון – קהילה כותבת:

מדור זה נועד לתת במה ליצירותיכם, חברי הקהילה הכותבת של יקינטון.
כאן תוכלו לפרסם שירים וסיפורים פרי עטכם: טקסטים שכתבתם בסדנאות, וקטעים מספרים שהוצאתם לאור או עומדים לראות אור בקרוב.
המדור יתעדכן מספר פעמים בשנה ואתם מוזמנים להופיע בו ולשתף אחרים בכישרונכם ובחוויותיכם.

לצפייה בגליונות, בחרו בגיליון המבוקש בתפריט אשר נמצא בצד ימין של העמוד


גיליון חודש אוגוסט 2022

  

קטע מתוך הסיפור: מרחב הדממה / כתבה: רותי אורנוי.

הסיפור זכה במקום השני בקטגוריית מבוגרים בתחרות הסיפור הקצר של עמק חפר

חשבתי על משהו שאמא סיפרה לי.
בעצם, לא סיפרה אלא הפריחה משפט שהתפוצץ כמו בלון ופיזר קונפטי של הבנות.
למרות שעברו יותר מעשרים שנה, זכרתי היטב את התמונה: הייתי בת עשרים ואחת, סמוך לסיום השירות הצבאי שלי.
זה היה בסוף הקיץ, אמא עמדה מאחורי קרש גיהוץ שהיה עשוי עץ ומצופה שמיכת קוץ משובצת וסדין ישן.
בטח עשו אותו בנגריה של הקיבוץ. זכרתי את הבלטות האפורות, עשרים על עשרים, את סמרטוט הרצפה עליו עמדה יחפה, את האור המסנוור שבקע מהחלון שמאחוריה, את החום הבוהק.
אמא הרימה את העיניים מקרש הגיהוץ ושאלה: "אז את יודעת מי זאת אָדֶלַה?"
אדלה היתה קצת יענטע, וגם היא לא חמקה מהלגלוג של אחותי ושלי. נמוכה ועגלגלת, נעלי עקב גנדרניות, תסרוקת נפוחה, ליפסטיק אדום מתגנב אל הקמטוטים סביב שפתיה.
כמו שאר רסיסי המשפחה והחברים שנותרו מ"שם", היא היתה לא מוגדרת. פשוט נוכחת.
"בטח," עניתי, בודקת בזהירות את יציבות הקרקע. "זאת אשתו של מיכאל, אמא של אלי ושמעון."
"אדלה," אמרה אמא, "זאת הדודה של דליה."


קטע מתוך הסיפור: שתי טבעות זהב / כתבה: אורלי אגרנט.

הסיפור זכה בציון לשבח בתחרות הסיפור הקצר של עמק חפר

בפינה קטנה נחו שתי טבעות זהב על מפית קרושה קטנה ודהויה. צבע הזהב כבר דהה מעט ולרגע מתעתע אחד נדמה היה לה שהן שלובות זו בזו.
הקופסה שבה אמורות היו להיות, נחה פתוחה לצידן, קופסה פשוטה, שהבטנה בתוכה כבר החלה להתפורר.
גם שמה של החנות או שם התכשיטן כבר היטשטשו ודהו. רחל בהתה בהן והרגישה משיכה עזה אליהן, כאילו צריכות היו להיות שלה.
זאת לא הייתה חנות תכשיטים או חנות עתיקות. היא הסתובבה בין הסמטאות הקטנות העתיקות בתוך הטירה באדינבורו שבסקוטלנד.
היא אהבה שווקים, חנויות עתיקות, חנויות שנראו כאילו אינן שייכות לתקופה המודרנית, והרגישה בהן כאילו היא מטיילת ביקום אחר, מקביל,
יקום שעדיין לא הספיק להדביק את זמן ההווה שלה. גם החנות הזאת הייתה אחת מאותן חנויות ציוריות, חנות צילום עתיקה, עם מצלמות ישנות שאינן דיגיטליות.
אפילו מצלמת הישיקה הישנה שלה, זו שקיבלה כשהייתה רק בת אחת עשרה, נראתה חדשה לעומתן.


קהילה כותבת